התעוררות תשובה חלק א קעא

של השם ומה דמביא ראי' בשו"ת דברי חיים הנ"ל דמותר לכתוב שם אביו מהרמב"ם שחתם עצמו אני משה בר מיימון והראב"ד ז"ל חתם עצמו אברהם בר דוד לענ"ד אינו ראיה שכל טעם האיסור שאסור להזכיר שם אביו יען שאיננו דרך כבוד להזכירו בשמו אבל אם מזכיר שם אביו על דרך שמתכבד בו שהוא אביו אדרבה מצוה היא להזכירו שמכבדו בזה ובפרט הרמב"ם שאביו מפורסם לרב רבנן לדיין ומורה הוראה כדמובא ברמב"ם ה' שחיטה פי"א ה"י ואבא מארי מן האוסרים ואני מן המתירים ובפרט הראב"ד שחתם עצמו ברבי דוד כה"ג שרי שמכבדו בזה ויש לתמוה קצת על הרמב"ם שחתם עצמו על הקדמה בספר יד החזקה אני משה בן מיימון הספרדי ולא כתב ר' מיימון אולי טעמו כיון שאביו הי' גדול מפורסם בדורו וגדול מרבן שמו לכן לא הזכיר שם רבי רק שמו סתם כי בזה מכבדו יותר שלא מזכירו בשם רבי, עוד מביא בדברי חיים שם ראי' יען שאיתא בסוף פרק המגרש שעדים חותמין פלוני בן פלוני אם כתיבה כדיבור ואסור לפ"ז לכתוב שם אביו האיך תקנו חכמים לכתחלה מלתא דאיסורא, ולפמ"ש למעלה היכא דחותם שם אביו יען שמתכבד בו שרי ומצוה קעביד א"כ אם יזמין הבעל עדים שדרכם לכתוב שם אביהם בחתימתם ועל הגט לא יחתומו שם אביהם א"כ יסברו הב"ד כאשר יחקורו על העדים לקיים הגט בחותומיו שאינם אותם העדים כיון שהם תמיד חותמין בשם אביהם ועל הגט אינם חתומים בשם אביהם יאמרו אחרים הם, גם החתומים בעצמן נראין כמזייפין יען שתמיד חותמים עצמן בשם אביהם ועל שטר זה אינם חתומים רק בשמותם לבדם ואין כומר שאותם שחותמין עצמם תמיד בשם אביהם יחתומו גם על הגט בשם אביהם, ואותן שאינן רגילין בזה יחתומו רק שמותם לבד, זה אינו נכון כי יכול לבוא מזה טעותים וקלקולים והשוו חכמים מדותיהם ועוד לפי הטעם שאסור לקרות אביו בשמו הוא משום כבודו כי אין דרך העולם לקרות אדם נכבד וגדול בשמו והוא צריך לכבד אביו יותר מכל הנכבדים שבעולם א"כ כיון שתקנת חכמים הוא שיחתום על הגט בשם אביו מוכרח הוא כך על פי תקנת חכמים ממילא אינו בזה שום בזיון כיון שאף על פי תקנת חכמים הוא עושה, וחכמים שתקנו כך שיחתום העדים על הגיטין ושטרות שמות אבותיהן, יען כי הב"ד צריכים הרבה פעמים לחקור על חתימת העדים אם אמת הוא ומקיימין חתימת העדים במעשה ב"ד ונקל לב"ד לחקור עליהם ולידע מי המה ע"י שחותמין שמותם ושם אבותיהם יותר משם חניכה וק"ל

סי' קע"ד (זה שייך לתשובה קמ"א לעיל) וראיתי להרב בעל מרגניתא טבא שהעלה שהרמב"ם גופא מודה דאין עוברים בעשה ול"ת העובר על דברי חז"ל רק הזקן ממרא החולק עליהם על דבריהם וגזירותיהם חייב מיתה ועובר על עשה ול"ת וכן נוטה פשטות לשונו בריש ה' ממרים וצריך לומר לדבריו דכוונת הרמב"ם במה שכתב שם בפרק א' הלכה ב' וז"ל והעובר על כל אחד מהם עובר בל"ת קאי על הזקן ממרא אם הוא עובר דהא גם הוא אינו חייב רק בעובר עליהם בעושה מעשה וכמו שאמרו הורה ולא עשה מעשה פטור או לכהפ"ח צריך להורות לאחרים לעשות מעשה, וצ"ל לדבריו דרמב"ם סבר כרמב"ן דמן הקב"ה מהלכות תורה שבעל פה בפירושו הכתוב או הלמ"מ הוא שמחויבים אנו לשמוע להם, ומסיק שם דחכמים מחויבים לעשות משמרת מפסוק ושמרתם את משמרתי ואנו מחויבים לשמוע מפסוק לא תסור ומקשה על דברי הרמב"ן עצמו מדבריי, הכלל יהי' איך שיהי' מחויבים אנו מה"ת לשמוע אליהם הן מפסיק אשר יאמרו לך תעשה בעשה או מפסוק לא תסור בלא תעשה או מפסוק שאל אביך או מושמרתם חת משמרתי דהב"ד מחויבם לעשות משמרת לחזוק הדת הן גזירה וסייג או תקנה או מצוה מו מנהג שהכל הוא לחיזוק הדת בכללו וממילא מחויבים אנו לשמוע מן התורה דאל"כ מה הועילו בתקנתם

אבל באמת מגמרא שבת (דף כ"א ע"א מוכח דמפסוק שאל אביך או לא תסור נצטווינו מן התורה ותמיה על הרמב"ם למה לא מביא הגמרא פסוק דאשר יאמרו לך תעשה מזה נצטווינו בעשה וכמו שכתב הרמב"ם בה' ממרים להדיא, וראיתי ברמב"ם הלכות ברכות (פרק י"א הלכה ג') שכתב שמברכין על דרבנן וציונו והיכן ציונו בתורה אשר יאמרו לך תעשה מביא באמת פסוק זה, ותמוה שאינו מביא פסוקי הגמרא לא תסור ושאל אביך (ועיין בכסף משנה שם שמיישב זה) מוכח מזה נגד מה שכתב המרגניתא טבא