התעוררות תשובה חלק א קע

איסור והחימוץ בא מאליו, על זה השיב לי בחור אחד כ"ה זלמן נ"י שמשם אינו ראיה כי בשעת ביאתו להיכל לא עשה שום מעשה לענין זה כי החיוב קרבן עולת ראיי' אינו בא רק אחר שכבר בא בעזרה ובשעה שבא לא עשה כלום, והראי' לזה שמי שלא עלה לרגל כלל איני עובר רק בעשה ולא על לאו לא יראה פני ריקם, משא"כ בשלש עיסה בפסח שעשה מעשה הלישה והחימוץ בא מאליו, והנה ברמב"ם פ"א מה' חמץ ומצה הלכה ג' כתב אין לוקין משום לא יראה ומשום לא ימצא אלא אם קנה חמץ בפסח או חימצו כדי שיעשה בו מעשה עכ"ל משמע דאם לא חימצו בידים רק לש ונתחמץ מאליו אינו לוקה, ויש להביא כעין ראי' מתוס' גיטין פ' השולח דהקשה על הא דתנן גבי נזיר כשאמר לו אל תשתה א"ת חייב שתים הא הוי התראות ספק אולי יתיר לו גזרו ותירוץ כיון דצריך לעשות מעשה לעבור הנזירות וכל עוד שהיא בשב ואל תעשה הוה נזיר לא מקרי התראת ספק הכי נמי כיון אחר שלש העיסה נתחמץ מאליו וצריך לעשות מעשה שלא יתחמץ לא מקרי לאו שאין בו מעשה כיון שעשה מעשה ולש וממילא יתחמץ וצריך לעשות מעשה לאפותה שלא יתחמץ, אבל על זה יש להשיב, הנזיר ששתה יין כבר עשה העבירה וצריך לעשות מעשה לעקור העבירה משא"כ בפסח הלש עיסה לא עשה עדיין שום איסור ועבירה בא אח"כ מאליו ואין ראי' מדברי תוס' אלו אבל יש להדיא ראיה מתוספות שבת ד' ע"א בד"ה קודם שיבא דמקשה על הא דאמר רב ביבי בן אביי הדביק פת בתנור בשבת מהו לרדותה וכו' היאך חייב על הדבקת פת בתנור הא הוי התראת ספק דילמא יוציא אותו מתנור קודם האפיה ותירצו כיון דהאפיה ממילא בא מחוסר מעשה ההוצאה לא הוה התראת ספק והא התם כשהדביק פת בתנור לא עשה שום מעשה איסור דאורייתא ואפי' הפת ממילא בא ואעפ"כ חייב כן יש לדמות ללש עיסה בפסח והחימוץ ממילא בא. והנה הא דאמר רבה האופה מיום טוב לחול לוקה והקשה תוספות הא רבה גופא סבר הואיל אם כן היכי לוקה נאמר הואיל, ומתרץ הר"ן אם אופה בפירוש לחול לא אמרינן הואיל ויש לספק אם אוכל ביו"ט עצמו הא דחפה לחול אם הוא פטור ממלקות, יש לומר אילו הוה פטור הי' התראת ספק מעיקרא ואינו לוקה אבל לדברי תוספות שכתבנו שבמחוסר מעשה לעקור הלאו לא הוי התראת ספק אין ראי' לזה. סי' קע"ג ראיתי בשו"ת אחד שמסתפק לפי סברת רבותינו האחרונים בשו"ת זצ"ל שכתיבה כדיבור דמי אם מותר לכתוב שם אביו (ע"י שו"ת דברי חיים ח"ב בהשמטות סי' מ"ג) ומביא בשם תשובו מהרע"א שאם כתיבה כדיבור דמי האיך מותר לכתוב השם הא הוי כהוגה את השם באותיותיו ומביא ראי' בשו"ת דברי חיים שמותר לכתוב השם מגמרא שבת דף קט"ו ע"ב דאיתא שם ת"ר הברכות והקמיעין אעפ"י שיש בהן אותיות של שם ומענינות הרבה שבתורה אין מצילין אותן מפני הדליקה וכו' מכאן אמרו כותב ברכות כשורפי תורה, ולמה לא נקט התנא איסור חמור מזה שבכתיבה הוגה את השם אלא מוכח שכתיבה לא הוה כדיבור, ולענ"ד מזה אינו ראייה שהתני' נקט מענינות הרבה שבתורה ומפרש רש"י פסוקים ופרשיות כגון כל המחלה וכגון לא תירא מפחד לילה ע"כ מוכח שהתנא כולל כל עניני הפסוקים אפילו היכא שלא נזכר בהם השם כגון לא תירא לכן נקט התני, איסור זה דהוי כשורפי התורה שכולל כל הפסוקים אפי' אותן שאין בהן השם, הגם שהתניא נקט בלשונו כותבי "ברכות כשורפי תורה ולא כלל בזה הדיבור שאר דברים, ובתחילת דבורו נקט הברכות והקמיעין אעפ"י שיש בהן אותיות של שם מוכח שבברכות יש בהן השם ומסיים כותבי ברכות כשורפי תורה אם כן כיון שנקט ברכות לבד ובהן נקט התנא בתחלת דבורו שיש בהן שם א"כ הדרא קושי' לדוכתי' אם יש בכתיבה איסור הוגה הו"ל לאשמעינן איסור חמור יותר משום הוגה, אבל באמת לכי תדייק בלשון הברייתא וז"ל הברכות והקמיעין אעפ"י שיש בהן "אותיות" של שם ולא נקט אעפ"י שיש בהן שמות מוכח דבאמת אין בהם שמות גמורים רק אותיות של שם כגון י' שמורה על שם הוי' ב"ה וכמו שיש בסידורים שלנו שכותבין ב' יודין תחת השם (הגם שבתרומת הדשן מחמיר למחוק ב' יודין שנכתבו תחת השם היינו להחמיר מחמת קדושת השם אבל איסור הוגה אין שייך בו, התרומת הדשן הובא ברמ"א יו"ד סי' רע"ו סעי' יו"ד) וממילא לא יוכל התניא לומר בשביל הוגה ואין ראי' משם שאין בכתיבה משום איסור הוגה וחתני הרב מהו"ר משה נ"י העיר שיש ראי' להיפך שאסור לכתוב השם משום דלא נקט רק הברכות בהן "אותיות"