התעוררות תשובה חלק א קסט

בו חולין טמאים לכן על מתני' בשבת לא מקשה הש"ס די"ל דמיירי בכלים חדשים ובהם ודאי מתקן כלי הוא אבל כאן בביצה דמיירי מכלים של ישראל שנטמאו שראוים להשתמש בהם חולין בזה לא הוה מתקן ועל זה מתרץ רבא משום דנראה כמתקן לא מתקן ממש רק שנראה כמתקן וחמיר אב הטומאה דמטמא גם חולין מוולד הטומאה בזה כדצריכין למימר חילוק זה עכ"ח לרש"י

עוד נלע"ד ליישב דהנה יש קושיא עצומה הר"ן כתב יען שהכל חייבים וטרודים לכן גזרו שמא יעבירנו כיון דליכא מאן למידכר לי' משא"כ במילה, הלא לולב ושופר יש זמן כל היום ונשים פטורים ואפ"כ גזרו מפני שכל האנשים טרודים אם כן אם חל ערב פסח בשבת שגם נשים עוברים בבל יראה וזמנו בהול מן התורה עד שש למה לא גזרו ותקנו שיבוער הכל בערב שבת החמץ ואנן פסקינן חולין בזמנן בשבת הלא יש לחוש אולי מחמת הבהילות ישרפנו ויחלל שבת לכל הפחות לר' יודא דסבר אין ביעור חמץ אלא שריפה (דלרבנן דסברי מפרר ולאותן שיטות דוקא מפרר ולא ישרוף עיין במג"א שם יש לומר כבעל המאור דמפרר וזורה פת אינו אלא שבות) ודאי לתוספות פסחים (דף י"ב ע"ב) שסובר דקודם זמנו אף ר' יודא מודה דהשבתתו בכל דבר ניחא קצת אבל רש"י שם שסובר דקודם זמנו דוקא בשריפה למה לא גזרו בזה, ועוד סתם מתניתין הוא שורפין בתחלת השש משמע לכל הפחות דהמנהג הי' לשרוף גם לרבנן דסברי מפרר וזורה, לכן נראה לי דבר חדש יען כי הוצאה מלאכה גרועה היא מאוד עיין תוספות שבת (דף ב' ע"א) דלכן צריכין אנו על הוצאה והכנסה דעני ודעשיר ראיי' שהיו במשכן, וק"ל טובא בעיני המון עם ולא נחשב להם לאיסור ובפרט שיהא איסורו חמור בסקילה מכש"כ מעביר ד' אמות דרק הלכתא גמירי ליה לכן בטלו חכמים שופר ולולב דאורייתא משום חשש זה דשמא יעבירנו שיראו ולמדו כולא עלמא כמה גדול וחמור איסורא של מעביר שהרי בטלו מכל ישראל שופר ולולב משום זה ומיושב בזה קושיות הראשונים למה לא נקטו שמא יוציאנו דזה לא קיל כל כך בעיני העולם משום דכתיב בהדיא בקרא דירמי' ולא תוציאו משא מבתיכם ביום השבת לכן לא גזרו בערב פסח דחמץ בשריפה דזה חמור מאוד בעיני כל העולם דמכל מלאכת שבת לא כתיב רק לאו זה בתורה בהדיא לא תבערו

ועוד הי' נראה לומר דיש לדקדק דרבא מסיים ר"ה ר"ש פ"ד מדאורייתא משרי שרי ולמה לא נקט מדאורייתא מחויב לתקוע לכן י"ל רבא מודה דזכרון תרועה קאי על שבת אלא לרבי לוי הי' רבא סבר בדעתו דזכרון תרועה בא לאסור לתקוע בשבת ועל זה קשה הא לאו מלאכה היא למה אסרו תורה, ומסיק הוא דלא בא זכרון תרועה לאסור אלא למעט דאין צריך לתקוע בשבת לכן לא חייבוהו חכמים כמו בכל השנה משום גזירה שמא יעבירנו אבל במקדש דלא שייך הך גזירה כפירש"י לא הי' אוסרים חכמים (ובאמת דברי רש"י תמוהים מאוד דהא לולב גזרו דוקא בשאר הימים במקדש שמא יעבירנו דהא מהאי טעמא לולב אין ניטל במקדש בשאר הימים הגם שהוא דאורייתא במקדש כל שבעה אבל לפי זה אתי שפיר דהר"ן כתב דעיקר הגזירה משום שהכל טרודים ובהולים אבל באמת במקדש שהיו תוקעים כל יום ויום על הקרבנות וכן בשבתות וימים טובים על קרבני מוסף תקעו במקדש גם כן כי לא דבר חדש ולא רק פעם אחת בשנה הי' תקיעה במקדש משא"כ לולב דלא הי' כל השנה רק בסוכות היו טרודים ובהולים גזרו גם במקדש כיון דשייך בו הך גזירה כדמצינו כמה פעמים דגזרו גם שבות במקדש היאך דבקל יש לטעות לבוא לידי דאורייתא וכיון שאין בו איסור היו תוקעים במקדש כן היו נוהגים, ומיושב דהתנא לא נקט במקדש צריך לתקוע ונקט רק כמספר מנהג שנהגו ומיושב הדקדוק למה לא מיושב רבא סתירת המקראות אלא הוא מודה דזכרון בא למעט דשבת פטור וק"ל

סי' קע"ב יש לספק מי שלש עיסה בפסח ונתחמץ מאיליו אם חייב מלקות, יש לומר שהוה לאו שאין בו מעשה דבשעת לישה לא עשה מעשה איסור שעדיין מצה היא ואח"כ נתחמץ מאליו, ויש להביא ראי' מרמב"ם ריש פ' הלכות חגיגה שכתב מי שבא לעזרה חייב להביא עולת ראיי' שנאמר לא יראה פני ריקם ואם לא הביא עובר בלא תעשה ואין לוקין שהוא לאו שאין בו מעשה ע"כ, והלא ביאתו לעזרה מעשה הוא אלא משום שבשעת ביאתו לא עשה שום עבירה וממילא אח"כ כשאינו מביא קרבן עולה הוא בשב ואל תעשה ואין לוקין עליו הוא הדין הכא נמי בשעה שלש לא עשה שום