התעוררות תשובה חלק א קסד

וכאן שנצלו שני פסחים כאחד וריח מתפטם דרך בישול הוה עדיף מבלוע היוצא מהקדירה דהוה רק נותן טעם שני והוה מדאורייתא גם כן בעשה עפ"ז יש ליישב קצת

והנה נראה לענ"ד ליישב על פי דבר חדש במה שהקשה תוספות סוף מעילה על הא דתנן פרוטה של הקדש שנפלה בכיס מועל והקשו שתבטל הפרוטה בכיס ברוב ואי משום דבר שיש לו מתירין דיש לה פדיון ולא בטיל זה אינו אלא מדרבנן ותירצו דמטבע חשיב ולא בטיל והקשו רבותינו האחרונים זצ"ל דהא דדבר חשוב אינו בטל גם כן רק דרבנן הוא, ונלע"ד דהנה בביצה פרק ה' בסוגיא דליבטל מים ומלח לגבי עיסה קאמר הרי שנתערב לו קב חיטין בתשעה קבין של חבירו יתבטל ויאכל הלה וחדי ואם כן לפ"ז היאך תוכל שתבטל ההקדש בחולין והיכן הוא מעות הקדש ויאכל חולין וחדי אתמהה הרי שנתערב נבילה של אחד בשחוטה של חבירו אי טעם הביטול משום אחרי רבים להטות שעל כל חתיכה אנו אומרים שהיא מן הרוב א"כ ממה נפשך כיון שאוכל אותו מצד שהיא מן הרוב ההיתר אם כן איננו של חבירו דאם כן לא היתה היתר ועל כל אחד שמותר לאכלו נאמר כך ששלו היא ומן הרוב היא ואם נאמר שבממון אין הולכים אחר הרוב וצריך ליתן אחת לחבירו היינו חתיכה השלישית וזה דוחק דלאכלו מותר דלענין היתר אכילה תולין דשלו היא ואעפ"כ צריך ליתן השלישית אחר שאכלם השנים לחבירו דנאמר אולי של חבירו ואחת ודאי של חבירו הוא אבל באמת הלא גם הרשב"א גם הרא"ש מודים דמן התורה נהפך האיסו' להיות היתר וצריך לומר בזה כן דבאמת נשאר חתיכת הנבילה לחבירו רק האיסור נבילה הלך ממנה והותרה ודומה לבהמת של אחד כל זמן חיותה אסורה היא משום אבר מן החי או אינה זבוח וכאשר שחטה הלכה האיסור ממנה ונשארת שלו ה"ה תתיכה נבילה זו נשארת שלו רק האיסור הלך ממנה וכל זה בדבר איסור של חולין שנתערב בהיתר אבל בשל הקדש אם נשארת להקדש ממילא הקדש הוא ומעל דלא נוכל לומר קדושתה נתבטל בשאר מטביעות רק נשארת להקדש לחולין כיון דנשארת להקדש ממילא היא קודש ומעל דאין הקדש יוצא לחולין בלי פדיון ופדיון הוה הפדיון הקדש והנתחלל חולין (רק אם נתערב בפחות משוה פרוטה יש לומר דאינה חשובה ובטילה מאילה ואיננה עוד להקדש מאומה בזה דלא חשיב אבל מטבע כיון שחשובה היא היא שוותה על ידי חשיבותא פרוטה ואיננה בטילה וי"ל גם אם גם אינה שוה ע"י חשיבותא פרוטה מ"מ חשובה הוא ואיננה בטילה ונשארת הקדש ואם נהנה עוד חצי פרוטה מהקדש מצטרפות דמעילה מצטרפות)

והנה על פי הנחה זו אנן נמי נאמר דהא דאסור לאכול שלא למנויו לאו משום איסור הוא דהרי גדי וגדי שני פסחים שניהם היתר גמור רק שאסרה תורה לאכול מה שלא נתמנה עליו וכיון דריחא מילתא לרב וקלט באחד ריח של חבירו ריח הנתוסף אסור לאכול משום שלא למנויו ובזה לא שייך ביטול כמו בכל דבר שבממון שאין בטול שלו בשל חבירו דומה אם נתערב רביעית חלב בששים רביעית שומן של חבירו דנתבטל אעפ"כ צריך ליתן לחבירו הרביעית שנתוסף על הששים שהרי זה של חבירו הוא וממונו איננו בטיל ה"ה הכא אין כאן איסור רק שנסותף על פסח זה משל חבירו היינו ע"י ריחא מילתא שנתפטם בו שומן של חבירו ובזה אין תורת ביטול ואפילו אם בני חבירה כל אחד אוכל רק כזית ממילא אוכל משל חבירו פחות מכשיעור מ"מ גם בזה אסור וזה פירש של תערובות טעמים משום דבזה אין בו ביטול

המפורשים הקשו למה לא מקשה הגמרא בע"ז על רבא מהא דאין כוכין שני פסחים. והנה יש לומר כיון שרבא מביא ראיי' ממתני' לא נוכל לאקשיי' מברייתא אבל הי' הגמרא להקשות הברייתא המתניתין ולתרוצי כדרך הש"ס ויש ליישב דפי מה דאיתא בחולין דף צ"ח ע"ב דרבא סבר בקדשים טעם כעיקר דאורייתא י"ל אם גם ריחא לאו מילתא שיהא כטעמא ממש מ"מ גזרו רבנן ריחא אטו טעמו דאורייתא דלכתחלה לא יצלו ולפ"ז שפיר אין צולין שני פסחים כאחד לכתחלה דהוו קדשים דריחא מילתה גזרו בו בקדשים אבל בתרומה ובחולין דטעם כעיקר רק דרבנן כדאיתא ברש"י שם דסבר רבא טעם כעיקר בשאר איסורין מדרבנן רק בקדשים דילפי מחטאת ולפ"ז ה"ה בתרומה טעם כעיקר לאו דאורייתא לא גזר ריחא אטו טעמא דלא מיחשב כשותה ממשו לכן מהא ברייתא על רבא [אינו] מקשה כמובן

אבל קשה לטו"ז ריש הלכות סוכה דלכן מותר לערב סכך פסול בכשר מפני שקודם