התעוררות תשובה חלק א קמז

ההפקר ואפילו אם אחרים ישראל קדמו וזכו בנכסיו ושייך להם מן התורה שזכו מן ההפקר אפקעינהו רבנן לנכסייהו וזכו לו דהפקר ב"ד הפקר. אבל שיוכלו להפקיר ממון גוים היכן מצינו זה בין דילפינן הפקר ב"ד הפקר מיחרם כל רכושו או מנשיא אחד למטה אשר ינחלו כדאיתא בגיטין בסוגי' דפרוזבול לא מצינו רק בישראל אבל לא בגוי (בשלמא בזמן שארץ ישראל לנו הוא ואנו מניחים אותם לדור בינינו יש לומר אדעתא דהכי אנו מרשין להם לדור בארצינו ע"מ שיקבלו תקנותינו כדאיתא סברא זו לענין דינא דמלכותא דינא דאדעתא דהכי המלך מרשה לנו לדור בארצו ע"מ שיקבלו גזרותיו ותקנותיו) ואין לומר כיון שבדיניהם הגר יורש אביו והמה אחיו נותנים לו ירושה א"צ להחזיר דהוה כמו הפקעת הלואתו דגוי דשרי אם כן נאמר אז קשה הלא אז מן התורה שייך לו ומה חדשו ותקנו חז"ל בזה ויש לומר דגזל כרי רק מדרבנן ותקנו חז"ל שיירש והם אמרו והם אמרו אבל באמת להנך תנאי דסברי גזל נכרי דאורייתא וכדנקטינן אנן להלכתא קשה, ומתני' דדמאי סתמא קתני ולא אשמעינן הגמרא דאתיא כמ"ד דסבר גזל נכרי רק מדרבנן, והא דוויתר הקב"ה ממון שלהם כדאיתא בבא קמא (דף ל'ח ע"ח) היינו לגבי שור של ישראל שנגח שור של נכרי אבל לא לשאר דברים כדאיתא להדי' בתוספות שם כן למ"ד גזל נכרי דאורייתא, ולענ"ד לאו דוקא בשור שנגח ישראל של גוי וויתר הקב"ה ממונם רק כל בדדמי לי' היכא שישראל יהא צריך ליתן משלו לנכרי במה שלא לקח ממנו רק ע"י נכסיו של ישראל נפסד לנכרי שלא בידיעת ישראל כגון שורו וחמורו שנגחו ולגבי ישראל אם נגח של ישראל חייבו התורה ולא בנגח של נכרי, ואין להקשות בגוי וישראל שבאו לדין ישראל אומרים לו עפ"י אופן שיזכה ישראל הן בדינהם הן בדיני ישראל אפילו היכי דהישראל מוציא ממון מגוי היינו כיון דגוי מרוצה לבוא עם ישראל לדין תורה ממילא מקבל עליו הדין תורה וכן הוא הדין תורה לפסוק לו כך (וכמדומה שכתב סברא זו בשו"ת בית חרי') אבל עדיין צ"ע אלו ידע הנכרי שבכל גוונא יתורו הב"ד לפטור ישראל אי לפסוק בדיניהם או לפסוק בדיני ישראל לא הי' מקבל עליו זה ואולי יש לומר דילפינן לשור ישראל שנגח לנכרי דגילתה תורה דפטור משום שהתיר הקב"ה ממונם בכל אופן שצריך המעות החלו להוציא ע"פ ב"ד למידין משור שנגח של נכרי (דהוא קנס ואין מוציאים אותו רק ע"פ ב"ד) דפטור ה"ה כל תביעות כאלו שצריך ב"ד לדונו ולהוציא ממנו הממון דפטור לכן באין בעקיפין אבל אם אין מקום לבוא עמו בעקיפין לחייבו אסור מפני חילול השם

וכעת נראה לענ"ד דבאומות גם בניהם בחייהם יש להם מיד חלק בנכסי אביהם וקרא דיליף מיני' ר' יוחנן (מסכת קידושין דף י"ח ע"א) דגוי יורש אביו מן התורה מקרא כי לבני לוט נתתי את ער ירושה היינו לכל בני לוט כולם יחדם ישלטו בהם ודוקא גבי ישראל אמרה תורה ואיש כי ימות ובן אין לו והעברתם את נחלתו לבתו גילה התורה דלאחר מיתה מעבירים נחלתו לבניו וכל זמן שחי רק שלו לבדו הוא וגם כתיב והי' ביום הנחילו את אשר יהי' "לו" גילתה התורה ששלו הוא והוא יכול להנחיל אבל באומות כולם שווים יחד בחייהם, והא דרבא שם יליף מדכתיב וחשב עם קונהו ולא עם יורשי קונהו היינו דצריך לחשוב דוקא עם ההקונה אותו ולא עם בניו הגם ששייך גם להם והא דנקט לשון יורשי קונהו היינו אפילו לאחר מיתתו של הקונה שאז הכל לבדו לבניו גם אם אין לו אלא בן אחד מ"מ אין לחשוב עמו רק עם הקונה אותו דווקא

ובמקום אחר הארכנו בזה אם גזל עצים מנכרי ונתנה בסוכתו אם יוצא בזה מן התורה דמשום תקנת השבים דמותר בישראל מתקנת חז"ל אבל בגוי לא שייך תקנת חז"ל עליהם וצ"ע

סי' קנ"ג נסתפקתי בהא דפסקינן בעני שאין לו שואל או מוכר כסותו כדי להדליק נר חנוכה משום פרסומי ניסא במי שדר בין גוים לחוד או בזמה"ז שמדליקין בפנים ממש בדר יחידי בלי בני בית ורק הוא לבדו אם גם זה צריך לשאול או למכור כסותו או לא כיון שאין מפרסם ניסא הוה כשאר מצות, ואם אין לו אין מחויב לשאול וכו'

נלע"ד רבינו משולם הובא בב"י סימן תרע"ז וגם בשם ר"י וכן פסק המחבר והרמ"א בשו"ע שם במי שדר בין הגוים יחידי צריך להדליק ולברך ובהג"ה שם מוסיף כי חייב לראות את הנרות (מרדכי) והנה קשה אם מצד עיקר