התעוררות תשובה חלק א קמה

להדדי) ממילא עתה כיון שהוא דרבנן לא נזהר לא בכתיבת פרוזבול ולא במסירה בעל פה כסברת ה"ה ולא יכול לטעון פרוזבול הי' לי

והנה הא דקרי לי' פרוזבול לשון עושר הגם שהוא גם תקנת בוטי העניים י"ל משום דלעשירים הוא תקנה יותר בכפלים שלא יעברו לא בהשמר לך וגו' וגם שיבואו לידי ממונם אבל לעניים רק חד תקנה הוא כדי שילוו כהם, וי"ל עוד לפי תמיהת הר"ן האיך מזכה המלוה ללוה קרקע כל שהוא כדי לגבות חובו הלא הוא הפסד שעל ידי זה צריך לשלם יותר ממה כל שהוא של קרקע שוה וזכין לאדם ולא חבין לאדם ותירץ כיון דהדבר בעצמותו הוא זכות עיין שם וקשה הדבר להבין ונלע"ד כן להסביר הנה הדבר בעצמותו הזיכוי לו קרקע זכות לו אבל יבוא ממנו ללוה "אח"כ" חוב שיגבה ממנו חובו עי"ז אבל גם זכות יבוא לו אחר כך מזה על ידי שגובין חובו שילוה לו המלוה עוד פעם וכן שאר בני אדם ילוו לו תמיד א"כ כיון שהדבר בעצמותו הוא זכות רק משום שיבוא אח"כ מזה חוב לו הלא לעומת זה גם זכות יבוא לו מזה ושפיר זכין לו בזה, וחם כן כיון דכל עיקר פרוזבול ניתקן רק על קרקע שיש ללוה ואם לא הי' התקנה ללוה בזה לא הי' יכולין לזכות ללוה קרקע ולא הי' המלוה יכול לגבות ממנו אם כן ע"כ במה שהוא תקנת בולי עשירים מוכח שהוא תקנה לעניים דאל"כ לא הי' מועיל לעשירים וממילא בתיבת בולי מוכח גם כן תקנת בוטי על כרחך לכן קורא אותו סתם פרוזבול

והנה הטור פסק דצריך שלשה דיינים כרב ששת ורצה הב"י ליישבו דסבר דמילתא דאיסורא הוא והלכה כרב ששת באיסורא וצריך ביאור דהא גם מלתא דממונא הוא יעוין בב"י, ונלענ"ד לבאר הטור לשיטתו שפיר פסק דמילתא דאיסורא "לבדה" הוא דהרא"ש כתב וחלק מצות שמטה לשני חלקים כי קרא שמטה לה' בכניסת שנה שביעית אסור לנגוש ולתבוע בב"ד אבל אם שלם לו לוה יכול לקבל וגם אם גבו ב"ד החוב מותר לקבל החוב אבל בסוף שביעית החוב נשמט לגמרי לכן צריך שכתוב פרוזבול בסוף ששית כדאיתא בתוספתא לפ"ז בשנה השביעית שאם שלם לו יכול לקבל לאם גבו הב"ד החוב מה שעשה עשוי א"כ אין וכאן בשעת כתיבת הפרוזבול שהוא בסיף שנה ששית רק דררא דאיסורא כדי שלא יעבור על לאו דלא יגוש כי דררא דממונא אין כאן כי יכול לקבל החוב וגם אם נגש וגבה מותר לו לקבל לכן הטור דקאי בשיטת הרא"ש בזה כדהובא בטור שכותבין פרוזבול בסוף ששית לדידי' הוה רק דררא דאיסורא ושפיר פסק כרב ששת בשלשה דיינים

לפ"ז הי' קצת ראיי' מהרא"ש והטור דאם קבל אחר שביעית הממון דצריך להחזירו ללוה דרק דררא דממונא הוה בסוף שביעית ולא עוד מילתא דאיסורא ודמצוה רק אפקעתא דמלכא ממהקב"ה הוא שהפקיר כל ממון של המלוים ולפ"ז אם קבל המלוה בחובו גזילה הוא בידו וצריך להחזיר וכדהובא בב"י בשם מן הראשונים זה הלשון אפקעתא דמלכא הוא' ולא דמי באם אביו מצוה שיעשו בניו בממון ירושתם ממנו איזה דבר שמצוה עליהם לקיים דברי אביהם ואם לא קיימו אין הממון גזל בידם רק שלא קיימו מצוה כי מן התורה ממון ירושה שלהם הוא מיד בפטירת אביהם ואין עוד כח להאב בממון זה רק עליהם מוטל לקיים מצותו משא"כ בשביעית אפקעתא דמלכא הוא ובא ביד המלוה באיסור וגזל בידו

ויש להביא קצת ראיי' לזה דאמרינן יתומים אין צריכים פרוזבול דר"ג ובית דינו אביהן של יתומים הוא אם נאמר דרק מצות השמטה הוא מקיים וכא גזל ביד המלוה אם קבל חובו רק שחסר מצוה הא יתומים לאו בני מצוה המה ולמה צריכים לטעמא דר"ג אביהם של יתומים הוא אלא ע"כ אפקעתא דמלכא הוא והפקר הוא לכן צריכין לטעמא דב"ד אביהם הוא וכאלו בא ליד ב"ד דמי, ויש לדחות קצת דקאי איתומים גדולים בני מצוה מ"מ אינם באו באנשים לסדר ולשאת ולתת בממונם וקנינם וצריכים עוד אפוטרופוסים והב"ד אביהם הוא

ועתה נבוא לבאר ספק זה אם יש להחמיר לבעל נפש ומדקדק שלא לכתוב פרוזבול כדי לקיים מצוה מדברי סופרים שמטת כספים הנה רש"י פירש ותלי לי' עד דאמר לי' אעפ"כ במתנה אני נותן לך ותמה הרא"ש דאם כן בטלת תורת שמטה, ונ"ל טעמא דשמיטת כספים נוהג בזמה"ז פירשו הראשונים שהוא זכר לשמיטת כספים דאורייתא ואם כן מעיקרא הכי תיקנו רבנן שהמלוה יאמר משמט אנכי ויכריח ללוה שיאמר אעפ"כ ובמתנה אני נותן לך ודי בזה