התעוררות תשובה חלק א קמב

לשורפה, ויש ליישב דלכאורה י"ל בתרומה לא שייך שום ביטול לר"ש דסובר דאחה"פ מותר אף באכילה דעיקר הביטול שיהא חשוב בלבו כעפרא דערעא וז"ל הרמב"ם פ"ב מהלכות חמץ ומצה ה"ב והשבתה זו אמורה בתורה שיבטלה בלבו ויחשוב אותה כעפר וישים בלבו שאין ברשותו חמץ כלל שכל חמץ שברשותו הרי הוא כעפר וכדבר שאין בו צורך כלל עכ"ל והאיך נוכל לצייר על תרומה שהוא קודש שיהא חשוב בלבו כעפרא דארעא, אם גם נאמר ונדחוק שביטל אותה מתורת מאכל יחשוב בעיניו כעפר קידש שמועלין בו, אבל היאך יהא בעיניו כדבר שאין בו צורך כלל הלא לאחה"פ מצוה לאכלו ומקיים בזה מצות עשה מה"ת ואכילת תרומה חשובה שנקראת עבודה וכדאיתא בפסחים (דף ע"ב ע"ב) ודף ע"ג ע"א אכילת תרומה בגבולין כעבודת בהמ"ק וא"כ איך שייך בו ביטול ולומר שהוא כדבר שאין בו צורך כלל בדבר שיקיים בו אחה"פ מצות עשה באכילתה וחשובה כעבודת ביהמ"ק, לכן נראה לענ"ד באמת דלר"ש בתרומה לא שייך בו ביטול וצריך באמת לבערו מן העולם והא דשורפין תרומה טהורה אתיא כו"ע, ונראה עוד לענ"ד דאפילו אי סובר ר"ש כחכמים דהשבתת חמץ בכל דבר, בתרומה צריך להיות דווקא בשריפה אף להחכמים דהתורה אמרה את משמרת תרומתי "לך" נתתי ודרשו חכמינו ז"ל בשתי תרומות הכתוב מדבר אחת טהורה ואחת טמאה וכתיב לך שיהא נהנה ממ"ה להסיק תחת תבשילו כדי שיהנה ממנה בשעת ביעורו אם כן לא יהא תרומה טהורה גרוע מתרומה טמאה וכיון שצריך לשרוף הטהורה קידם הפסח (והתוס' מדמי הטהורה קודם הפסח לתרומה שנטמאת) א"כ צריך לשורפה כדי להנות ממנה בשעת ביעורה ואם משבית אותה ע"י דבר אחר כגון פירור וזורה לרוח או מטיל לים אינו יכול להנות ממנה בשעת ביעורה, ובזה מיושב לשון ר"א איש ברתותא דנקט מתחלה מבערין את הכל מלפני השבת וקאי על חולין וסבר השבתתו בכל דבר ולכן נקט לשון ביעור, ומסיים "ושורפין" תרומות טהורות וטמאות משום דתרומה דווקא בשריפה כאשר בארנו ומיושב גם הרמב"ם הגם דפסק דצריך לשרוף הטהורות לחוד והטמאות לחוד דאסור לטמאותה בידים אפי' בשעת שריפה כר' יוסי ולא שייך סברת התוס' וקשה היאך מותר לשורפה מלפני השבת, אבל לפי האמור לעיל ניחא דהרמב"ם פסק כר"ש ואליבי' לא מהני ביטול כלל כאשר כתבנו וצריך ביעור אף מה"ת והביעור של תרומה צריך להיות באופן שיהנה ממנה בשעת ביעורה [היינו שריפה וזה אסור בשבת וכיון דביעור תרומה מצוה היא אפילו אם מבערן בדבר שיכול ליהנות ממנו בשעת ביעורו מ"מ המצוה אחשבי' למלאכה כדאיתא ברש"י ביצה דף כ"ז ע"ב יעוין שם וזה י"ל הוא סברת ר"א בר צדוק דחולין מתבערין בזמנן ותרומה קודם השבת והסברא פשוטה הוא להיפך דתרומה ישהה אצלו כל זמן שיש מציאות שיאכל לקיים בה מצות אכילת תרומה ולא לאבדה בידים ורש"י נשמר מזה וכתב כיון שלתרומה אין אוכלין הרבה יש לחוש יותר שישאר ממנה משא"כ בחולין שיש לו אוכלין הרבה, ולמ"ש ניחא דאם ישאר מן החולין בשבת יבטל בלבו ומה"ת בביטול בעלמא סגי' ויכפה עליו כלי כמ"ש הרמב"ם משא"כ אם ישתאר מן התרומה לא מועיל ביטול כמ"ש וצריך שריפה ובשבת אסור לשורפה (או לבער) משו"ה סובר ר"א בר צדוק דתרומה צריך לבאר דווקא מערב שבת, וזה י"ל כוונת הרי"ף דר"א בר צדוק סובר כר"א איש ברתותא דהיינו דתרומה צריך דווקא בשריפה או לכה"פ ביטול לא מהני בתרומה וצריך ביעור מן העולם לכן מבערין תרומה מלפני השבת [דבשבת בכל ענין אסור לבערו דהמצוה אחשבי' למלאכה

] עוד י"ל דלכאורה יש לדקדק בתרומה ביד ישראל שלא נתנה עדיין לכהן אינו עובר בב"י משום שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה רק משום הואיל אי בעי מתשיל עליו עובר עליו כדאיתא במתני' דף מ"ג אבל בערב פסח אחר שנתבער כל החמץ מרשותו אם יתשול עלי' אכיל טבל למפרע כיון שנתבער הכל ח"כ לא יוכל להתשיל עלי' ולא עבר בב"י ובשלמא במתני' מיירי בעיסה שנילושה בפסח מפריש מאותה עיסה ממקום אחר וממילא יוכל להתשיל עלי', משא"כ כאן שנתבער הכל מן העולם, והשיב לי בני הב' זלמן נ"י שגם בערב פסח אחר שנתבער הכל יוכל להפריש עלי' ממקום אחר דהיינו שילוש שיקח עיסה של מצה של טבל שלא הופרש ממנה חלה ויקיף אותה ויפריש מן העיסה של מצה תרומה על זה שנתשל עלי' ושפיר עובר בב"י.