התעוררות תשובה חלק א קמא

דאמר האי טעמא בירושלמי משום פרי' ורביה צריך לאשמעינן דשייך גם בארוסה טעם זה אבל לרי"ף ורמב"ם דנקטי טעמא דמערבין פשיטא דשייך בזה מערבין ואסור להחזירה ולא צריכין לאשמעינן

בתוספות מסיק דדווקא בנישואין שייך שתדחה שמחת יו"ט אבל לא בשאר שמחות וצ"ל לדידהו דשמחת חינוך בית המקדש גדולה שמחתה כשמחת נישואין למדחו שמחת יו"ט וזכר לדבר הא דתנן סוף מס' תענית דדרשו חז"ל ביום חתונתו וביום שמחת לבו חתונתו זו מתן תורה שמחת לבו הוא בנין בית המקדש, וגם צ"ל דרק בנישואין יומא קמא עיקר משא"כ בחינוך בהמ"ק באמת ה"נ כל שבעה שוין לגמרי

הירושלמי מסיק דעבד לר"י דנקט טעמא משום פרי' ורבי' וכיון דעבד דחייב בפרי' ורבי' אסור עבד לישא במועד לפ"ז היינו יכולין לומר דעבד חייב בשמחת יו"ט ואסור לערב דאם לא כן למה לו להשהות כדי שיעשה הכל בסעודה אחת בסעודת שמחת יו"ט הלא ביו"ט אינו חייב כלל בשמחה וכיון דכל מה שהאשה פטורה גם העבד פטור מוכח דגם אשה חייבת בשמחת יו"ט והי' ראיי' לרמב"ם פ"א מה' חגיגה שכתב דנשים חייבות בשמחה ויעוין ראב"ד שם אבל באמת אין ראיי' כלל דרבי יוחנן אמר משום פרי' ורבי' ועל זה קודם שמביא הירושלמי עוד שאר טעמים איבעיא שם עבד מהו דשרי ומסיק כיון דחייב בפרי' ורבי' אסור ולא משום מערב אלא שמא ישהה כי ביו"ט הוא פנוי בזמן מעשות מלאכת רבו וגם פנוי יותר לשמחה כי אסור במלאכה עצמו וג"כ רבו משמחו

לענ"ד דמאן דיליף ושמחת ולא באשתך משום דמניח פשיטא דדאורייתא הוא אבל במערב רק מדרבנן אסור ותוספות כתב דדרשא גמורה הוה והוי דאורייתא וכן מוכח מתוספות כתובות דף מ"ז, ותימה קצת במועד קטן דף ב' ע"ב בד"ה כתבו לחד תירוצא דשמחת יו"ט דרבנן ורק בשלמי שמחה מקיים שמחת יו"ט אם כן היאך שייך דרש מן התורה בחגך ולא באשתך הא לא אוכל כל היום אכילת שלמים רק בזמן אכילה, בשלמא אם אין תלוי בשלמים והמצוה להיות שמח וטוב לב במועד וזה חייב כל היום וצריך לשמוח ביו"ט ולא באשתו משא"כ בשלמים ודוחק לומר רק בזמן שהשלמים נוהג אז נוהג כל היום שאר שמחות ואין כאן עוד מקום להאריך בזה

סי' ק"נ בסוגי' די"ד שחל להיות בשבת (פסחים מ"ט ע"א). הרי"ף פסק כר' אליעזר בר צדוק משום דאתיא כר"ח חיש ברתותא, והקשה עליו רבינו אפרים הלא חלוקים המה בשני דברים, עי' בר"ן ומ"ש עליו ונראה ליישב כי יש לדקדק בדברי התוס' דף י"ג ע"א בד"ה ושורפין דדקדקו היאך מותר לשרוף תרועה טהורה כמו שאסור לטמאות משום דכתוב את משמרת תרומתי כמו כן יהא אסור לשרוף ואסוקי דהגם שמה"ת בביטול בעלמא סגי מ"מ כיון דסופה לאסור ולילך לאיבוד שרי לשורפה כמו לטמאותה דשרי ר"מ לשרוף טמאה עם הטהורה, והנה לפי סברת התוס' קשה על הרמב"ם דהוא פסק דלא כר"מ דצריך לשרוף תלויות טהורות וטמאות כל אחת בפני עצמה ואעפ"כ פסק דשורפין כל תרומות בין טהורות בין טמאות מערב שבת א"כ קשה לדבריו קושי' התוספות האיך שרי לשורפה כיון דאסור לטמאותה, ויש לדקדק עוד בדברי ר"א איש ברתותא דנקט מבערין את הכל מלפני השבת, נקט לשון ביעור כחכמים דסברו השבתתו בכל דבר ומסיים בדבריו ושורפין תרומות טמאות תלויות וטהורות, משמע דסבר כר"י דאין ביעור חמץ אלא שריפה. ויש ליישב כל זה דיש לדקדק על דברי התוספות שכתבו כיון שסופה ליאסור ולילך לאיבוד מותר לשרוף הטהורה כמו לטמאותה דשרי ר"מ, הא תינח לר"י דסבר חמץ שעבר עליו הפסח אסור בהנאה מה"ת א"כ סופה ליאסר ולילך לאיבוד, אבל לר"ש דמותר מה"ת אף באכילה א"כ אין סופה ליאסר ולילך לאיבוד כיון דאחה"פ יהי' מותר באכילה, והא דר"ש קניס מדרבנן היינו רק בחמץ דחולין שעבר עליו בב"י ואפי' אם בטלו ולא עבר על ב"י ואפ"ה קח קניס ר"ש, משום הערמה כדאיתא בירושלמי משא"כ בתרומה כיון שמה"ת בביטול בעלמא סגי ואסור לבערה ולשורפם כדדקדקו התוס' בדבריהם אם כן לא שייך בו קנס ומותר באכילה לאחה"פ וא"כ אין סופה ליאסר ולילך לאיבוד, ועוד היאך יוכל עליו להחמיר לשורפה כיון שמה"ת חסור