התעוררות תשובה חלק א קלו

משום ספק מ"מ אינו יכול לקיים להתאבל אבילות גמור רק דברים שבצנעה כמו בשבת יהא מאיזה טעם שיהי' חכז"ל אסרו ואין יכול לנהוג אבילות גמור לכן לא חל במוצאי יו"ט עוד ונכון הוא

סי' קמ"ו שאלה מי שלא הי' לו סכך והלך אחד מבני ביתו ולקח מגוי בלי ידיעתו וסיכך הסוכה בו אם יוצא ידי חובתו בסוכה זו כי גזל נכרי הוא

תשובה בגזל מישראל פסקינן דיוצא בו מפני תקנת מריש רק צריך להחזיר לו הדמים והנה ניחזי מאין יש כח לחכמים לתקן דבר זה דמדאורייתא צריך להחזיר לו המריש כמו שהוא וחז"ל תקנו שדי בנתינת הדמים, וי"ל או מטעם דניחא לי' לנגזל דאם יארע לו כמוהו שעבדיו יגזלוהו וישקעו אותו בבנין שלא יהא הוא צריך להריס בניני ומחולי מחלי אהדדי ומצינו כיוצא בזה בתקנת חז"ל דניחא לי' לדידהו, והכה בגוי לא מהני תקנת חכמים זו, בשלמא תקנת חכמים השוה לכל ישראל יש לומר כך דניחא לכל אחד ואחד אבל מי יימר לגוי הזה שנגזל ממנו שאם יארע לו כך שגוי חבירו גם כן יסכים לזה, לתקנת חז"ל הלזו מ"מ י"ל דניחא להו אם הוא יגנוב מישראל לא יהא צריך להחזיר לו עי"ל טעם דבע"כ תקנו חכמים כך משום תקנת השבים בכח הפקר ב"ד הפקר, והנה לא מצינו רק שכח ב"ד להפקיר של ישראל אבל לא של נכרי דמה דיליף בגיטין (דף ל"ז ע"ב) מיחרם כל רכושו לא נאמר רק בשל ישראל והנה, י"ל לאידך מ"ד דיליף לי' מראשי האבות דמה ענין ראשים אצל אבות, מה אבות מנחילין לבניהם כל מה שירצו אף ראשים מנחילין מכאן שהפקר ב"ד הפקר והנה גוי יורש אביו דבר תורה אם כן ה"ה ראשי של גוים ג"כ מפקירין אבל לפי זה לא מוכח רק שראשי גוים מפקירין של גוים אבל לא ראשי ישראל יכולים להפקיר של גוים

ועוד מנחילין דיש לדקדק הלא ירושה הוא תיכף מיד במות המת באותו רגע הוא של בנים והלא בן מנחיל בקבר כגון אם יש בנות ובת הבן בת הבן יורש מצד אביה שנוחל בקבר וירושה ממילא בא ומה ענין לשון "אבות מנחילין". אלא פירושו כן הוא שהאב יוכל לחלק נכסיו ולומר בני זה יירש כך וכך ובני זה יירש פחות ממנו וזה אבות מנחילין ויליף לה מביום הנחילו את בניו שהוא מנחיל לבניו לפי חפצו ורצונו וכן הראשים מנחילין, א"י שלזה יהא חלק זה ולזה חלק זה ואולי מוכח גם מזה שיכולין ב"ד להקנות ולא לבד להפקיר וזה לא מצינו בגוי שיכול להנחיל אלא במיתתו יורשים בניו בשוה, אבל בגוי לית לן האי דרשה דהנחילו את בניו דירושת גוי יליף כי את ער נתתי לעשו ירושה ולא מוכח מזה דיכולין להפקיר, אבל מטעם אחר יש לומר יש להם כח להפקיר דמשבע מצות דידהו שיעמידו שופטים לדון בדיניהם ובלי ספק אין הכוונה דין תורה שלנו אלא המה יעשו להם חוקים ומשפטים לקיום המדינה כי שבע מצוה דידהו תכליתם לישוב העולם, ואם ב"ד שלהם רואה מפני תקנת הישוב שאם אחד גנב יופקר כל ממונו למען ישמעו ויראו רשות בידם והפקירם הפקר לא מטעם הפקר ב"ד אלא מכח שבע מצות דידהו, שכן תקנו חק ודין ומשפט והנה לפי כל הנ"ל לא מצינו שיחול הפקר ב"ד של ישראל על של נכרים וגם המה אינם מחויבים לציית תקנת חכמים רק אנחנו בני ישראל מצווים מפי התורה לשמוע לתקנותיהם, והדרינן כיון דגזל נכרי אסור מן התורה והוה לזה סוכה גזולה ואינו יוצא בו עד שירצה לנכרי שיסכים וימחול לו

אבל יש לעיין אולי אם גם גזל נכרי מן התורה מ"מ אין חייב לשלם לו רק דמיו ולא להחזיר אותו דבר עצמו כי והשיב את הגזילה דמיניה דרשינן הגזילה עצמו רק בישראל כתיב סוף פ' ויקרא אבל לא בנכרי דגזילת נכרי או דילפינן מדכתיב לא תעשוק את רעך ולא תגזול כתיב ולא תגזול סתם משא"כ בעשק כתיב רעך יעיין ריטב"א בסוגיא דמכריזין בחולין פ' גיד הנשה או דיליף כמו דאיתא בבבא קמא (דף קי"ג ע"ב) מדכתיב ואכלת את כל העמים אשר ה' נותן לך בזמן שהם מסורים בידיך והוה לי' לאו הבא מכלל עשה והוא איסור עשה אבל מהשבה לא נזכר הגם דמסתבר הוא מ"מ לא מוכח שצריך ליתן לו דווקא הגזילה ממש, אם היא בעין כמו ישראל ולפ"ז אם נותן לו דמי שווי נמי יוצא ולא נתברר לי עדיין.