התעוררות תשובה חלק א קלד

פטורה ביום ל"א וכדמצינו סברא זו כמה פעמים וידוע פלוגתת הראשונים לגבי הבדלה ושיטת הרמב"ן הוא דאין צריך להבדיל מטעם זה במוצאי תשעה באב דבמוצאי שבת כל ישראל עניים מרודים ואין להם כוס ופטורים ממילא אין לו תשלומין הגם דאנן לא פסקינן הכא או משום דנקטינן לעיקר כשיטת בה"ג יעוין בר"ן סוף מסכת תענית או מטעם כאשר מישב הטו"ז ביו"ד סימן ש"צ ס"ק ב' בסוף ד"ה והנה, שמתרץ שם סתירת פסקי השו"ע ומסיק דהא דמבדילין אנן במוצאי ת"ב משום דפסקינן מבדיל והולך עד סוף יום ג' דעד אז חיוב הבדלה מעיקר הלכה דמיקרי עוד בתר שבתא ולא משום תשלומין דמוצאי שבת

תשובה נלע"ד דצריכה להתענות דהא גם היא מחויבת להתענות ולהתאבל ולנהוג בה' עינוין ביום למ"ד רק מותרת לאכול משום חולה וגם זה רק הצריך לה ולא מאכלי תענוגים וא"כ מחויבת בעיקרו ויש לה תשלומין וחייבת וכמו דכל ישראל חייבים להתענות ביום א' אם חל בשבת הגם שאיננו נוהג בשבת אבילות כלל לפסק המחבר כשיטת הרא"ש שאפילו דברים שבצנעה אינו נוהג מ"מ מודים הכל דכל ישראל חייבים להתענות ביום א' והוא פשוט וידוע ובפרט ר' יוחנן דעיקר חיובו הוא בעשירי שרובו של היכל בו נשרף ומעיקר הדין יש להתענות בעשירי וגם כן לרבנן יש להתענות גם בו בשניהם רק חכמים סברו אתחלתא דפורענותא עדיף ובשני ימים לא רצו לטרוח עלינו להתענות כמבואר בראשונים דאפילו ביוהכ"פ אין מתענין רק יום א' מטעם זה וכמה אמוראי דהתענו באמת גם בליל ויום עשירי באב כדהובא בטור, רק יש לפקפק על טעם זה דהא מקילין בת"ב שנדחה לבעל ברית לאכול ויש לומר דעיקר חיובו גם ביום שני רק שהקילו ביום זה שאינו כל כך חיוב כיום תשעה באב בעצמו שהוא עיקר חיובו משום אתחלתא דפורענותא וחמיר ושלא לדחות אותו גם מפני בעל ברית משא"כ בשני ויש לעיין בזה

הנה כתבנו במקום אחר טעם לשבח למה יו"ט שני האחרון שאינו נוהג בו אבילות רק בצנעה כמו כל שאר יו"ט ימים הראשונים ואפ"ה עולה למנין שבעה משא"כ ימים הקודמים כדאיתא ביו"ד (סימן שצ"ט ס"ק ב') היינו טעמא דכיון דספק חול הוא אנו אומרים אולי חול והיכא דנהג רק במוקצת אבילות גם בשאר ימי חול עולה לו למנין שבעה לכן עולה לו יום זה דחולי חול הוא וספק אבילות להקל, אבל כעת נראה לי טעם אחר כפי מה דמבואר בסימן שצ"ו סעיף ב' דאם זלזל ולא נהג כלל אבילות ביום ראשון של שמועה ששמע שמת לו מת כגון שהי' בעיר אחרת ולא התחיל לנהוג עד מחרתו שבא לעירו דעולה לו יום ראשון גם כן למנין שבעה ה"ה בזה ונפקא מני' בין טעם ראשון לזה היכא דאפילו לא נהג כלל אפילו דברים שבצנעה ביום טוב האחרון אפילו במזיד עולה לו כיון דנחשב לו יום הזה לשבעה, והא דמונה רק יום זה למנין שבעה ולא ימים האחרים של יו"ט וחוה"מ דנהג בהם דברים שבצנעה י"ל דכיון דלגבי מת שוויה כחול ה"ה דהקילו חז"ל שיהא עולה לו למנין שבעה לאבלותו ובאמת ביו"ט שני האחרון גם כן פלוגתא דרבותא הוא עיין טו"ז שצ"ט ס"ק זיי"ן אם עולה הוא או לא רק אנן נקטינן להקל

ועוד נפקא מיני דאם הוא יו"ט שני של ראש השנה דלטעם משום ספק יו"ט ספק חול עולה לו אז אינו עולה לו יום ב' של ר"ה דודאי יו"ט הוא ולא ספק אבל לטעם השני הגם דודאי הוא מ"מ הואיל ומדבריהם הוא עולה כיון דלגבי מת גם ביו"ט שני של ר"ה כחול שוויהו רבנן ה"ה דהקילו לו לענין אבילות (גם אם לא נהג בו אפי' דברים שבצנעה) ויעוין בטו"ז סימן קצ"ט ס"ק זיי"ן

ומאוד תמוה לי פסק המחבר והוא לשון הרמב"ם בסימן ת' דהיכא דחל יום מיתה וקבורה ביו"ט שני האחרון יבוא עשה של תורה וידחה דדבריהם של יו"ט שני משא"כ ביום שני של ר"ה, וז"ל שם אבל אם מת ביו"ט שני של ר"ה וקברו בו ביום אינו נוהג אבילות ששניהם יום אחד הם, עכ"ל הלא גם זה שיום ארוך הוא הוה רק מדבריהם וכל יום שני של ר"ה רק מדרבנן וצריך לומר דבזה בר"ה החמירו חז"ל למעקר אבילות מן התורה בשב ואל תעשה אבל הי' לו לרמב"ם לומר מטעם זה וטעם זה אינו מבואר בדבריו

והנה לענ"ד דיש לומר כל זמן שהיו מקדשין על פי הראיי' והוה שני הימים ספק באמת אם קבר מתו ביום ראשון דנוהג בו