התעוררות תשובה חלק א קלב

ואי קא סבר כחכמים דמפרר וזורה לרוח למה תרומה מלפני השבת הא כל כמה דיכול לעכבם שלא לאבדם עדיף טפי דילמא ואולי יתרמי עוד כהן אחד דיאכל אותה ולא יאבד תרומה מפני חשש איסור דרבנן למחר דיצרך להטיל לים

ונ"ל דהנה תוספות לעיל (דף י"ג ע"א בד"ה ושורפין) כתבו דקתני ושורפין תלויות טמאות וטהורות כיון דען התורה בבטול בעלמא סגי היאך מותר לשרוף תרומה טהורה ומתרצים כיון דסופו הולך לאיבוד מותר לשרפו כמו שמותר לטמאות לר"מ חמץ תרומה טהורה ולשרפו עם הטמאה כיון ששורף אותו בלאו"ה ויש לדקדק בדבריהם על הא דאמרו דסופו הולך לאיבוד מנ"ל זה בשלמא לרבי יהודא דחמץ לאחר הפסח אסור בהנאה מן התורה אם כן סופו לאיבוד דאסור בהנאה מ"מ אבל לר"ש דמן התורה מותר רק קנסא קא קניס משום דעבר על בל יראה וכיון דבתרומה דבטלו לא עבר על בל יראה ולא הי' יכול ורשאי לשרפו ולאבדו לא קנים כיון דאסור לאבדו בידים לאחר ביטול למה קנסוהו אם כן גם מדרבנן מותר לאחר הפסח ולא הוה סופו לאיבוד, ולא החמירו בו לבטל מצות עשה לאכול תרומה על לא דבר וי"ל דתוספות קאי על דברי רבי אלעזר איש ברתותא שאמר משום רבי יהודא ורבי יודא לשיטתי' סובר באמת לאחר הפסח אסור בהנאה מן התורה וסופו לאיבוד, אבל יש לדקדק הא אנן קיי"ל כר"ש וכל הפוסקים פסקו דשורפין תרומות תלויות וטהורות בע"ש ואמאי שורפין טהורות כלל, וי"ל החת"ס מפרש הא דתוספתא שהובא בירושלמי שחמץ שעבר עליו הפסח אעפ"י שביטלו אסור משום שמא יערים ומפרשים לפי פשוטו שמא יערים לומר שביטל אע"פ שלא ביטלו וקשה מה יזיק לו הביטול בלב וכי ברשיעי עסקינן דכוונתו להכעיס שלא יבטל לכן מפרש דביטול בלב הייני שיסכים בלבו בלב שלם שהוא אצלו כעפרא דארעא ואם יודע בעצמו שאחר הפסח יכול ליהנות ממנו היאך יהא חשוב אצלו בלב שלם כעפרא דארעא הלא יודע שיוכל ליהנות ממנו אחר הפסח ובפרט אם החמץ שוה סכום רב לכן מטעם זה אסרו חז"ל גם בהנאה אחר הפסח למען יבטלו באמת בלב שלם, ע"כ וי"ל ה"ה הכא גזרו גם בתרומה אחר פסח יהא אסור בהנאה כדי שעי"ז יהא ביטולו ביטול בלב שלם וכיון שהוא אסור בהנאה והולך לאיבוד ממילא מותר לשורפו

עי"ל דבר חדש דבתרומה לא מהני ביטול בלב לסברת רש"י דכל גוף הביטול הוא שלא יהא חשוב בעיניו רק נדמה בלבו ומחשבתו כעפרא דארעא והאיך נוכל לומר שיהא חשוב כעפרא דארעא דבר שזר אם אוכל חייב מיתה ושהוא קודש וגם צריך לשלם קרן וחומש באוכלו לכן לא מהני ביטול בתרומה רק צריך לשורפו ממש [וי"ל דבעיניו בטל כעפר הקדש שמועלין בו

] עי"ל גם אי מהני ביטול לתוספות כיון דהולך לאיבוד מותר לשורפו יש לומר שצריך לשורפו דווקא גם לרבנן דסברו השבתת חמץ בכל דבר וגם לרבי יודא גם שלא בשעת הזמן ביעורו שסובר השבתתו בכל דבר דהנה התורה אמרה את משמרת תרומותי בשתי תרומות הכתוב דבר אחת תרומה טהורה ואחת טמאה ואמרו שלך תהי' להסיקו תחת תבשילך והנה שריפת תרומה מצוה היא כמו שריפת קדשים לכן אין שורפים גם תרומה וחלה ביו"ט כמו שריפת קדשים הגם שתוספות שבת ל"ד ע"ב איתא בשם ר"י דמן התורה מותר לשרוף תרומה ביו"ט מ"מ מודה הוא דמצוה לשרפו רק כיון שיכול ליהנות בה מותר משום דהוה לצורך ושרי ביו"ט, והתורה השווה תרומה טמאה לתרומה טהורה כשם שמצוה לאכול תרומה טהורה ומיקרי עבודה כן מצוה ליהנות מתרומה טמאה בשעת ביעורה דהקישה התורה לגמרי לתרומה טהורה והנה כיון שתרומה טהורה שסופו לאיבוד מותר לשורפה כמו דמותר לטמאותה כדאיתא בתוספות שם ה"ה דצריך לשורפה ומצוה בשריפתה כמו תרומה טמאה ומצוה ליהנות ממנו בשעת ביעורה, וזה יכול להיות טעם דראב"צ דחולין בזמנן בשבת דסבר כחכמים דמפרר וזורה לרוח ומטיל לים בשבת, אבל הגם שביעור חמץ בכל דבר מ"מ בתרומה גם רבנן מודו דצריך לשרפה כמצוותה לכן תרומה בע"ש דשבת לא יכול לקיים מצות שריפה ואין לומר ימתין ובשבת יבטלנה ויכפה עליו כלי ובחוה"מ יקיים מצות שריפה דהא כתבנו דמצוה ליהנות ממנו בשעת ביעורה וזה אינו יכול בחוה"מ דאז חמץ אסור בהנאה, וזה יכול להיות כוונת הרי"ף דראב"צ אתיא כר"א איש ברתותא דנקט מבערין הכל ובתרומה לא נקט לשון