התעוררות תשובה חלק א קכז

תסור היאך יוכלו חז"ל להתנות שלא יעברו על דבריהם בל"ת הלא הקב"ה אמר על דבריהם לא תסור וצ"ל שכוונתו אמת שעובר על ל"ת אבל אינו מגיע לו מלקות הגם שיש בו מעשה ולא עונש חמור כמו על כל לא תעשה הכתובים בתורה שיש בהם מעשה כי המה תקנו שיהא בדבריהם רק איסור קל ועונש קל שיהא כמו חצי שיעור שאסור מדאורייתא וכמו חלב טמאה שאין בו לאו ולא מלקות ואעפ"כ אסור מן התורה וכמו איסור עשה מן התורה ביצה שנולדה ביו"ט אחר שבת שיש בו משום איסור הכנה מדאורייתא ואין בו מלקות וכדומה

והנה הדבר מוקשה מעצמו ותמוה מאוד אם נאמר שדרבנן לאו דאורייתא היינו שאין אנו מחויבים מן התורה לשמוע להם היאך יכלו חכמים לגזור גזירות ולעקור מצות לפי שעה והיאך אנו רשאים לשמוע להם לבטל מצות מן התורה בשב ואל תעשה ולפעמים גם בקום ועשה היכא שעשו למגדר מילתא ולתקן הדת ולהם טעמא רבא להם במילתא כמבואר בתוספות יבמות בסוגי' הנ"ל, ואם נאמר שהרשה הקב"ה להם לעשות כזאת שנתן להם רשות לגדור ולתקן אבל מי הוכרחנו שצריכים אנו לשמוע להם, ואם גם נאמר שהורשה הקב"ה לנו לשמוע להם ושעצה טובה הוא לשמוע להם הא תינח בדבר שלא יזיק לשמוע כגון שבות שבת שניות לעריות אבל לבטל מצוה עי"ז מי התיר לנו שלא לעלות לאילן בעד שופר ביו"ט מפני שהוא שבות ולבטל מצות הרבה מאלפים מישראל וכן בשבת שלא לתקוע ולולב שלא ליטול ואיזמל למילה, ואם נאמר שהקב"ה לא חייב אותנו לשמוע אבל נתן לנו רשות לשמוע אפילו לבטל מצוה באיזה מקום כתוב דבר זה בתורה ומרומז בו, ועוד אם יקום דור שלא ירצו לשמוע אין צריכים לשמוע להם, כיון שאין אנו מחויבים רק רשאים לפ"ז מה הוא הדבר ששנינו שדבר שכבר נתפשטה גזירתם ברוב ישראל בגדר וסייג אפילו אליהו וב"ד הגדול לא יכול לבטל ולמה הלא אין אנו מחויבים רק יכולים ורשאים לשמוע להם, ודוחק לומר כיון שכבר פשטה בכל ישראל הוה נדר על דעת רבים וברבים הלא לדבר מצוה יש לו הפרה ומכש"כ למצות שופר ולולב לכל ישראל, ועוד דא"כ גם אם לא נתפשטה ברוב ישראל יהא אסור לבטלה משום נדר ע"ד רבים וברבים אלא על כרחך אנו מחויבים מפי הקב"ה לשמוע להם והמה מחויבים או הורשו לעשות תקנות וגדרים וכיון שעשו גדר וסייג אנו מחויבים לשמוע להם מן התורה וכן הסברא והשכל על כרחך מחייב, והנה באמת הרמב"ן בתוך לשונו הרגיש בזה וכתב שהורשו חז"ל לעשות תקנות וגדרים מפי הקבלה משמע דסבר הלכה למשה מסיני הם נראה בעליל דגם הרמב"ן סבר דמחויבים אנו מן התורה לשמוע להם דאם רק הורשו חז"ל לעשות לגדור מה הועילו בתקנתם אם אנו אין מחויבים לשמוע להם הלא לריק יגעו וטרחו, רק החילוק שרמב"ן סבר מפי הקב"ה הלמ"מ או יש רמז בכתוב ולמדו מפי הקבלה ככל תורה שבעל פה שהיא פירושו של תורה שבכתב אבל בעשה ול"ת דלא תסור איננו והוה רק כמו הכנה וחצי שיעור וכדומה

והכריחו הרמב"ן לזה לישנא דגמרא (ברכות פ"ג) כל מילי דרבנן "אסמכוה" אלאו דלא תסור יעיין בו ובמגלת אסתר שם מה שמיישב ולענ"ד דבר פשוט שכיון שתמהו (שבת דף כ"א ע"א) חז"ל היכן צונו ומתרץ בלא תסו רב אויא אמר שאל אביך ויגדך ואם נאמר שפסוקים אלו רק אסמכתא עדיין קשה היכן צונו שכיון שלא צוה הקב"ה אותנו עליהם רק חכמים צוו רק סמכו על הפסוק היאך נוכל לומר ברך אתה ה' שקדשנו וצוונו להדליק נר חנוכה אשר לא צוה הקב"ה כלל רק חכמים אסמכוה אפסוק ולדברי חכמים אין אנו צריכים לשמוע אם כן לא נתרץ קושית המקשן בזה כלל אלא על כרחך שתירוץ הגמרא הוא שבאמת מאותן פסוקין מוכח שאנו מחויבים לשמוע להם ושהוא ממש באמת מדאורייתא כל מה שגזרו רבנן

והנה כבר כתבנו למעלה שעל מה שכתב הרמב"ם שעל כל דבר שהוא מדבריהם עובר בלאו דלא תסור והרבה הרמב"ן להקשות עליו הא מכל מקום מודה הרמב"ן שמחויבים מה"ת לקיים דברי חכמים וכתב בתוך דבריו שהוא רק מהלכות תורה שבע"פ שצריכים לקיים דברי חכמים, וי"ל אלו ואלו דברי אלקים חיים ושניהם עולים בקנה אחד, מצינו כמה פעמים בתורה שפשט הפסוק מראה לדבר אחר והלכה שבעל פה יפרש הפסוק על אופן אחר כגון עין תחת עין שהלכה מפרשת עין דמי עין, וקצותה את כפה, הלכה מפרשת קנס ממון, בפ' כי תשא פשט הפסוק ליתן מחצית השקל למשכן כאשר ישא