התעוררות תשובה חלק א קכו

המקדש לדבריו קידושין תופסין ואם אסור בהנאה כחכמים אין תופסין והוה בגזירה דרבנן זו בעצמו תלוי בעל כרחך אסור חטאת וכרת איסור דאשת איש והא בהא תליא משא"כ בגזירת שמא יעבירנו מ"מ סבר רבינו כיון שגזרו בדבר ששגגת חטאת למגדר מילתא חייב אם ממרא בזה הגזירה אך מהכסף משנה שם לא משמע הכי דכתב דכיון דבזה ההוראה תליא אי קידושין תופסין והוה אשת איש והוה שגגת כרת והוה זקן ממרא משמע מדבריו דמטעם זה הוא חייב ולא מפני שהוא גזירה "אטו" דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת ולפ"ז בתורה לתקוע בשופר בשבת פטור דבדבר זה גופא היינו אם מותר לתקוע או לא אין בו שגגת כרת וחטאת, ולדברי הכ"מ אם הורה שסתם יינם מותר בהנאה וחכמים סברו דאסור בהנאה אם כן בזה גופא תליא כרת וחטאת, דאם קדש בסתם יינם לרבנן אין קדושין תופסין ולדבריו תופסין והוה זקן ממרא לדברי הכ"מ הגם שלא גזרו סתם יינם אטו דבר שיש בו כרת וחטאת דיין נסך דאורייתא הוה רק בל"ת לבדו, ומפשטות לשון הרמב"ם דתחלה כתב בהלכה א' וכן אם חלק בגזירה מדבריהם ואח"כ בהלכה ב' כתב אחד שנחלקו בדבר שזדונו כרת וכו' או שנחלקו בדבר שמביא לידי דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת משמע דמה שכתב בהלכה א' אין הטעם בגזירה חמץ בששית ובהנאה בחמישית משום שבזה תלה ממש דבר כרת וחטאת רק הטעם משום שהגזירה היא בדבר שיש בו כרת וחטאת אע"פ שיכול להיות שמגזירה זה עצמה לא יבוא איסור כרת וחטאת בשום פעם כגון לדברי סוברים שחמץ נוקשה מותר בהנאה או בשבות שבת שגזלו אטו מלאכה דאורייתא הגם שמשבות זה אם יעבור או יתיר לעולם לא יביא לידי חטאת או באכל בשר קודש אחר חצות לילה שהוא מדרבנן אסור ודינו כנותר מדרבנן והוא משום נותר דאורייתא ואסור ובאמת מטמא ידים ואסור בהנאה ועומד לשריפה ואין מקדשין בו והוה ממש בדבר זה כרת וחטאת תלוי בו למ"ד מקדשין אשה בקדשים קלים כדאיתא בקידושין פ"ב מ"מ שזה נכלל במה שכתב בהלכה א' שהוא גזירה אטו דבר שזדונו כרת וחטאת שהרי נותר בכרת ודבר שמטמא מדרבנן או פוסל כולם גזירה אטו טומאה דאורייתא שיש בו כרת חוץ ממה שפוסל תרומה שהיא עומד לשריפה והכהן יכול להנות בה בשעת ביעורה והמקדש בתרומה טמיאה שיש בה שוה פרוטה מקודשת (והא דנקט רמב"ם וכן בדבר שנטמא באב הטומאה כגון נגעי בתים ובגדים נגעי אדם קשה הלא אוכל הנטמא בראשון שלהם מדאורייתא פסול ולא משום גזירה והרי אוכל קודש שנטמא בראשון לטומאה עומד לשריפה והמקדש אשה בה אינו מקודשת ואם כן גם אם חולק במה שנטמא בראשון לטומאה לאב הטומאה נמי מתגלגל מזה דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת) דאי הטעם בחמץ בששית משום שבדבר זה גופא תלוי בו כרת וחטאת הוה לי' לרבינו להביא דבר זה בהלכה ב' למשל ולדמיון שהוא דבר שיכול לבוא לידי חטאת כמו שמביא כמה דברים ולא מביא כלל דמיון כזאת בהלכה ב' וגם לא מביא דמיון כמו מסתם יינם כאשר כתבתי אבל באמת יותר תמוה שבהלכה ב' כל הדמיונות אינם אלא בהלכות ובדינים שהם מן התורה ולא מביא שום דמיון מדבר שהוא מדרבנן וזה מורה כרמב"ן שבשום איסור דבריהם לא שייך זקן ממרא ולפ"ז סתר רבינו עצמו ממה שמביא בהלכה א' למה שמביא בהלכה ב' שגם בגזירה דרבנן אם ממרה חייב אלא וודאי שבהלכה א' שכתב שיש לו דין ממרא אם מתיר חמץ בשישית או אוסר ההנאה בחמישית איננו הטעם משום שיוכל לבוא מידי זה עצמו כרת וחטאת אלא מפני שהוא גזירה אט כרת וחטאת וכלל במה שכתב וכן כל כיוצא בזה כל גזירות שהמה על דברים שיש בו כרת וחטאת ובהלכה ב' מביא רק מה שהוא דאורייתא שהמה בכרת בל"ת ותלוי בהם איסור חטאת או נתגלגל מהם כרת וחטאת, ודוחק לומר דבגזירות דבריהם בעי תרתי גזירה אטו כרת וחטאת וגם שיוכל לבוא מזה כרת וחטאת וצ"ע

והנה מסתימת הרמב"ם פ"א שם ומלשונו בספר המצות נראה שסבר שכל שעובר על דרבנן בין תקנה או גזירה או מנהג עובר בעשה ול"ת והרמב"ן הרבה להקשות עליו דלמה ספק דרבנן לקולא הרי הוא דאורייתא והרב במגלת אסתר ומביא גם משם תשב"ץ ליישב קושית הרמב"ן למה ספק דרבנן להקל הלא כל דרבנן דאורייתא הוא שהמה מעיקרא כן התנו והתקינו להקל בדבריהם בספק וכן מכשאני אומר לתלות להקל הובא בשם מבי"ט שחז"ל מעיקרא לא תקנו לעבור עליהם בל"ת עיין שם, והדבר צריך ביאור כיון שהקב"ה צוה לשמוע להם וכתב בלאו דלא