התעוררות תשובה חלק א קכה

ויוצרות באמצע הברכה אלא בין ברכה וברכה ולא דמי להא דמג"א סימן תקצ"א בפתיחה דעכשיו אין הש"ץ מוציא לפי שמפסיק בפיוטים ויוצרות דשאני בזה דמפסיק באמצע ברכות ראשונות ואחרונות וגם בראשונות ובאחרונות בין ברכה לברכה דכולא שלש ראשונות וגם שלש אחרונות כחדא ברכה חשיבא משא"כ בשתי אלו ברכות וכיון שהתחיל להתפלל בעצמו ומתפלל על הסדר ואחר כך גומר תפלתו והשהייה לא הוי הפסק דנקטינן לדינא דווקא מחמת אונס אבל שלא מחמת אונס לא וזה מיקרי שלא מחמת אונס לדעתי כמו שמע תשע תקיעות ביום דיצא הגם שלא הי' לו מי שהי' יכול לתקוע לו רק אזדמן לו בכל שעה רק מי שיודע לתקוע רק קול אחד, דוקא אונס כזה דאסור לו להתפלל שהמקום שאינו נקי אבל בענין כזה לא מיקרי מחמת אונס ובפרט לשיטת המחבר דפסק דאפילו באונס דמקום שאינו נקי אינו חוזר לראש כמבואר מהב"י ש"ע תקפ"ח סעיף ב' דיצא ורמ"א לא הויהו בין אם הי' יכול לשמוע או לא אלא דוקא גבי אונס כמו תפלה ונלע"ד לפי מאי דפסקינן בשאר ימות השנה נמי שאם טעה ולא אמר ההזכרה שיכול לכוין לתפלת הש"ץ אם הי' מסופק באמצע תפלתו אם אמר מוריד הגשם או התחיל רצה ומסופק בטל ומטר או התחיל מודים ומסופק אם אמר יעלה ויבוא דיכול להמתין באותו מקום ולכוין לש"ץ מתחלת שמ"ע עד שיגיע לשם ואח"כ יתפלל מכאן ואילך וירויח שאם יתחיל להתפלל בין כך ובין כך ברכותיו עד אותו מקום לבטלה אבל אם ימתין ויכוין להש"ץ אם קמי שמיא גליא שתזכיר לא הוי ברכותיו עד כאן לבטלה והיינו אם מתפלל בצבור אבל מיחיד אין יכול לשמוע דוקא הש"ץ מוציא ביו"ד, יעוין פלוגתת ראשונים בהלכות ר"ה סימן תקצ"ד, וצריך לומר סברא למג"א דהא דהש"ץ חוזר ומתפלל משום שהוא רק לקיים תקנת חכמים ראשונים שתקנו לחזור התפלה וכדי לומר קדושה שרי גם בהפסק פיוטים אבל לצאת בזה עיקר התפלה לא יצא

הנה אחז"ל זאת התורה לעולה ולמנחה ולחטאת כל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת ובתורת עולה כאילו הקריב עולה וזה אפילו בזמן שבית המקדש היה קיים, אם כן יהא גם כן כל העוסק בהלכות ציצית ותפלין כאלו קיים המצוה, ואמרתי לפי האמור בשם רמב"ן טעם הקרבן דנפש החוטאת היא תמות ואמרה תורה יביא קרבן ויתכפר וכאשר יקריב הקרבן ידמה בכל מעשה ומעשה זה הי' ראוי להיעשות לו ועל כל עבודה ועבודה יזכור זה וידמה עצמו כמו הקרבן אלא הבורא ב"ה ברחמיו רחם עליו ומביא תמורתו הקרבן והנה לפי זה די אם גם כן לומד הדינים וחושב כן על כל דין ודין שהי' ראוי לעשות כך והקב"ה ברחמיו רחם עליו וטוב לו כל הימים אמן

והנה ליישב תמיהה כתבתי למעלה על המג"א סימן תקצ"א שאין יוצאים כלל בחזרת הש"ץ במוסף ר"ה כיון שמפסיק כל כך בפיוטים אם כן קשה היאך מותר לו להתפלל ולברך ברכות לבטלות וי"ל דכיון שתפלת הש"ץ עכשיו שכל אחד מתפלל בלחש איננו רק כדי לתקנה ראשונה של חז"ל בזמן שלא הי' בקיאין והי' מתפלל להוציא שאינו בקי תשאר במקומה וגם כדי לומר קדושה לזה מועיל התפלה הזו ועי"ל שהותר לומר הפיוט באמצע התפלה מפני שמותר להוסיף באמצע הברכות רק שיהא לו המשך להברכה ושייכות לה וצרכי רבים גם בשלש ראשונות ובשלש אחרונות מותר להוסיף א"כ שפיר קא מוסיף רק היחיד אינו יוצא בזה כיון דא"י לכוין דעתו לכל אריכות זה ומתבלבל מכוונת השמיעה

סי' קמ"א לבאר הענין דכל מדרבנן איסור דאורייתא הוא ומחויבים לשמוע להם מן התורה

הנה הרמב"ם כתב בהלכות ממרים פרק רביעי הלכה א' וז"ל וכן אם חלק עליהם (היינו הזקן ממרא) בגזירה מן הגזירות שגזרו בדבר שיש בשגגתו חטאת וזדונו כרת כגון שהתיר חמץ בפסח ביום י"ד ניסן בשעה ששית או אסרו בהנחה בשעה חמישית הרי זה חייב מיתה וכן כל כיוצא בזה עכ"ל נראה מפשטות לשונו שכל שגזרו וגדרו בדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת הגם שחלק רק על גזירת דבריהם שבו באיסור הנ"ל חייב מיתה, ונמשל חכמים אסרו לתקוע בשופר בשבת שמא יעבירנו ארבע אמות והוא סייג וגדר לאיסור סקילה וכרת וחטאת אם המרה עליהם והורה לתקוע בשופר חייב וזה שכלל הרמב"ם במה שכתב וכן כל כיוצא בזה וכן על כל שבותי שבת שהם אטו, אב מלאכה הגם שבהוראה זו בעצמה איננו אב מלאכה ואינו מוכרח לבוא בתקיעתו בתקיעה עצמה לשגגת חטאת באם עובר על גזירה זו שהרי יכול לתקוע ולא יעבירנו כי אינו מוכרח לזה רק חשש שמא יעבירנו, משא"כ בחמץ בששית