התעוררות תשובה חלק א קכב

סי' קל"ח בדין אונס שגירש נל"עד דעשה דולו תהי' לאשה באונס היינו דהוא צריך לקדשה בקידושין ובזה קיים העשה דולו תהי' דהלשון תהי' "הוי'" משמע ואם מונע אח"כ עונתה עובר בלא יגרע כמו בכל נשים דעלמא ואם לא קידשה אעפ"י דמיחד לה בפלגש לא קיים העשה הגם שבא עליה בזמן עונה, הנה אמת מתוספות מכות דף ט"ו ע"א דמוקי הגמרא מציאות דמבטל העשה דולו תהי' לעולם וחייב מלקות בנדר על דעת רבים ומפרש בתוספות כגון דאומר הנאת תשמישך עלי, ולדברינו הא יכול להחזירה ולקדשה ומקיים מצות עשה ולא יבוא עליה, זה אינו כיון שאמר הנאת תשמישך עלי קודם הקידושין אם כן הוה כאלו מתנה בפירוש שאין עליו חיוב עונה דהא מכח נדרו אסור בעונה ובזה כ"ע מודים דלא הוה קידושין בין ר"מ ובין ר"י דע"כ לא פליגי אלא בשאר וכסות הגם שיש לחלק בין שאמר בפירוש על מנת שאין לך עלי עונה משא"כ הכא שבא ממילא על ידי נדרו הום שהוא על דעת רבים ואין לו התרה עיין בגיטין דף פ"ד ע"ב, מוכח מדקאמר לא סגיא ולא תיכול ולא תגרש לפ"ז גבי קידושין לא חלו דהוה כהדירה מ"מ מפשטות הגמרא דנקט סתם בנדר על דעת רבים נוכל לפרש בגמרא באופן שנדר שאמר קונם גופך לקידושיך שאסר בנדר על עצמו הקידושין גופא ובדבר זה גופא (ובאופן שאומר קונם גוף זה לקדושין או כל מה שיתן לה בתורת קידושין לקדש אותה היא בקונם) והנה איתא בתוספות כתובות דף נ"ו ע"ב בד"ה הרי זו מקודשת דווקא היכא שאמר שאין לך עלי "דין" קידושין בזה הוי מתנה על מה שכתיב בתורה אבל באומר ע"מ שתפטרני אותי אז חל והכא נמי מצד דין קידושין חייב רק שאוסר ממקום אחר וחלו חקידושין

ובדרך זה אתיישב לן קושיא חמורה שמקשים מאי מתרץ בנדר ע"ד רבים הא מסקינן בגיטין (ל"ו ע"א) בסוגי' דנודרת דלדבר מצוה יש לה התרה והכא אין לך דבר מצוה יותר מזה דאמרה תורה ולו תהי' לאשה, והנה בתחלה נדקדק דמתרץ שנדר כרבים ומקשה הש"ס למ"ד יש לו התרה מאי איכא למימר ומתרץ בנודרת ע"ד רבים ולא קאמר הגמרא אלא כדרך הש"ס בכל מקום דנאיד מאוקימתא ראשונה קאמר אלא והנה בתוספות גיטין שם על דיבור לדבר מצוה יש לו התרה איתא אומר ר"ת דאמרינן מסתמא ניחא להו לדבר מצוה שיתיר אותו ואומר ר"ת דעל דעת רבים אינו מיירי דנודר בפניהם רק שיאמר על דעת פלוני ופלוני ויש לדקדק תחלה איתא בגמרא האי דעל דע"ר אין לו התרה הי' לר"ת לפרש על זה תחלה דמיירי שלא בפניהם ואח"כ על מימרא דגמרא אח"כ דלדבר מצוה יש לו התרה הו"ל לפרש הא דסברא הוא שמוחלים לדבר מצוה ותוספות נקטו איפכא, ועוד היכא שייכא שני דברים אלו בתוספות אחת ובדיבור אחת כל אחד הי' לו להיות דיבור בפני עצמו, ונ"ל על פי סברת ר"ת דלדבר מצוה יש התרה משום דמסתמה מחלו לדבר מצוה, היכי דנדר נדרו מיד על דבר מצוה על דעתם והי' בפניהם ושתקו והסכימו אין לו להתיר אח"כ דמאיזה טעם יהא שרי להתיר דמסתמא מחלי לדבר מצוה הא חזינן דנדר לדבר מצוה ושמעו ושתקו ולא מיחו' לכן כיון דהסביר ר"ת דמשו"ה יש התרה לדבר מצוה דמסתמא ניחא להו ע"כ צריך לומר דע"ד רבים מיירי שאיננה לפניהם אלא אומר ע"ד פלוני ופלוני דאי הי' בפניהם ושתקו חזינן דגם לדבר מצוה הסכימו

ממילא מיושב קושיא זו מאי מתרץ הש"ס באונס שנדר עד"ר הא לדבר מצוה יש התרה, הכא היתה מיד נדרו על דבר מצוה על דבר מצוה לעבור על ולו תהי' לאשה ממילא אין לו התרה וצ"ל דהמה ידעו בשעת נדרו דנדר ע"ד מצוה זו דילו תהי' לאשה וכגון הא דנדר עד"ר הי' ברבים היינו לפניהם ממש לכן לא קאמר הגמרא אלא דשייך אדלעיל שנדר ברבים עד"ר היינו העד"ר הי' ברבים

והנה רש"י פירש דמצא לה עון והדירה על דעת רבים ועל דעת ב"ד והקשה תוספוס למה צריך להדירה הא אם מצא עון אין צריך להיות יחד, והנה י"ל דסברת רש"י במאי דקאמר במצא עון אז הוה הנדר לדבר מצוה כיון שאסור לדור עמה ונדר שהודר לקיים המצוה או לאפרושי מאיסורא אסור להתיר, ומיישב רש"י בזה הקושיא הא הוי לדבר מצוה ויש לו התרה, לכן קאמר במצא עון שאסור להיות עמה אין לו התרה אפילו לקיים המצוה דולו תהי' לאשה, ומוכח מקושית תוספות על רש"י דהקשו דלמה צריך