התעוררות תשובה חלק א קכ

ובסימן שי"ח סעיף י"ג בהג"ה שם) ויותר נראה, לומר דלא קאמר אירכס דפירושו שהוא אבד איתם אלא אירכסו לי' שנאבדו לו על ידי אחרים

סי' קל"ה שאלה אם הא דספי לידים לקטן אסור אם ה"ה גם לחרש או לא

ביבמות קי"ד איתא אל לידבר טיילא וטלית' וליטיילו התם וברש"י שם וז"ל הנהג תינוקות זכרים ונקבות, וליטיילו התם, ישחקו שם ושבת היחה הנה לגירסת הרי"ף שלא כתוב בגמרא בשבתא צריך רש"י לפרש שהי' בשבת אבל לגירסתינו הוא מיותר ויש, לומר לתוספות ביצה בסוגי' דמתוך איתא דשלא לצורך כלל חייב גם ביו"ט אלא בעי צורך קצת (ולכמה פוסקים עיי"ש סימן תקי"ח בטו"ר שם צריך הצורך קצת דווקא אוכל נפש וכדאיתא בירושלמי הובא בטו"ז שם דנקט לי' ביו"ט אמר אית לי פלפלין בגו תיבתי יוכל להיות שהי' ביו"ט גם כן והי' מיושב תמית עצומה היכא איתרמאי לי' דאירכסא מפתחא דבי מדרשא בשבתא הא חייב אדם למשמש בבגדיו ע"ש עם חשיכה אבל ביו"ט דהוצא לצורך מצוה ללמוד בבהמ"ד או לקרות בו ברבים בס"ת (או היו לו גם איזה קצת אוכל בתוך התיבה והוה לצורך או"נ) מצינו שיו"ט נמי איקרי שבת (ביצה י"ז ע"א ברש"י) אבל לרש'י דאמרינן מתוך גם שלא לצורך כלל אם כן לא שייך דבר זה ביו"ט לכן קאמר רש"י בשבת הוא לדייק בשבת ולא ביו"ט ובפרט לרבי יוחנן דסבר במתוך פליגי הלכה כב"ה וגירסת הטור אתי לקמי' דר' יוחנן והנם לפי דמסיק בעושה על דעת אביו אמיר דהוה כמצוה אותו והנה אם יוליך קטן אחד שמה וימצא המפתח יבין לתחלתו דלמה הוציאו שמה יחידי בל"ס שאם ימצא המפתח יביא לו אותו וכיון דרואה דניחא לי' הוה כעל דעת אביו לכן קאמר שיביא זכרים ונקבות וליטיילו שמה לשחוק כדרכן של תינוקות ולא יעלה על דעת קטנים המוצא אותו שמעיקרא לכן הולכו שמה להביאו ולא הוה על דעת אביו ולא על דעת גדול דהוה כספי לי' בידים

והנה סתמא נקט בגמרא בכל מקום רק הלשון קטן אוכל נבילות ולא חרש ובברייתא דלא תאכילום נקט בכל פעם רק להזהיר הגדולים על הקטנים וחרש מאן דכר שמייהו, ונראה לענ"ד ליישב תחלה קושיות התוספות בשבת פרק כל כתבי דמתרץ ר' יוחנן בעושה על דעת אביו לכן קטן שבא לכבות אין שומעין לו ולא מוכח מהמתניתין דקטן אוכל נבילות דב"ד מצווין להפרישו והקשו תוספות הא בדרבנן בודאי א"צ להפרישו ולר' שמעון כיבוי כיון דהוה מלאכה שאינו צריכה לגופא הוה רק מדרבנן, א"כ מה עלה על דעת המקשן שמוכח מזה דמצווין להפרישן הא הוי רק איסור דרבנן וכ"ע מודים אין מצוין להפרישו ומתרצים דמיירו דמכוון הקטן לעשות פחמים וקשה להבין דברי קדשם הלא סתמא דמתני' משמע דמיירו בדליקה שנפלה וגוי שבא לכבות אין אומרים כבה ואל תכבה וקטן אין שומעין לו ומיירו בעושה על דעת אביו וכי יש הוה אמינא שאז בא הקטן לכבות רק בזו הכוונה שרוצה לעשות גחלים ועוד ניחא לי' לאבוה רק שינצל מהדליקה ולא תשרף ביתו ולא יכווין אז לעשות פחמין ולהיות מחשבתו על עשיית פחמים ויעיין שם ברשב"א. תירוצו, והנה התה"ד דריש טעמא דקרא דספי לי' בידים אסור שלא להרגילו באיסורים ויהא רג"ל בגדלותו לעשות מה שהי' רגיל בקטנותו לפ"ז דוקא בקטן אסור דאתי לכלל חיוב וגדלות אבל חרש ושוטה מותר למוספי' לי' אבל לפ"ז קשה בריש פ' מי שהחשיך דאיכא פלוגתא בחרש וקטן הי מינייהו עדיף יש שאמר לחרש עדיף ליתנו מלקטן ויש שאמר לקטן עדיף ולדברינו אלו לודאי חרש עדיף דלקטן ליתנו בידים הוה איסור דאורייתא (הגם שרשב"א והראשונים כתבו שמניח עליו כשהוא הולך ונוטל ממנו קודם שיעמוד מ"מ איסור דרבנן הוא ורק משום פסידא הקילו) ולחרש אין שום לתא דאורייתא וצריך לומר דבזה גופא פלוגתייהו מאן דאמר קטן עדיף סבר ספי לי' בידים גזה"כ הוא ואסור לחרש כמו לקטן לכן קטן עדיף דלא למחליף בגדול, והנה ר"ש דריש טעמא דקרא להחמיר לפ"ז יש לומר כיון דכל טעם איסורא שלא יהא מורגל בגדלותו מה שרגיל לעשות בקטנותו אם כן אסור למיספי' ליה בידים בדבר הגם שאין עתה בדבר הזה איסור דאורייתא דאורייתא שיכול ע"י רגילותו בגדלו לבא לידי איסור דאוריי' מ"מ אם יהא הקטן רגיל לכבות הגם שאין עתה כוונתו לעשות גחלים מ"מ הוא רגיל לכבות והותר בעיניו ורגיל לכבות אם כן גם בגדלו יכבה לעשות גחלים גם כן כי רגיל לכבות תמיד וזה דבר תלוי במחשבה אם לעשות גחלים או לא ומזה לא ידע ולא הרגל לחלק בדבר התלוי במחשבתו לבד כי רגיל לעשות כמעשהו.