התעוררות תשובה חלק א קיט

בשבת ס"פ ר' עקיבא מוכח דאם נותן לקטן חגב חי טהור הוה כמאכילו בידים הגם דהוה רק ספק אם יאכל אותו בשחקו מ"מ כיון דרגיל ושכיח קצת הוה כמאכילו בידים לפ"ז היאך מעמיד בהמתו על עשבים מחוברים כיון דמעמידו לכך שתאכל ובלי ספק תאכל בוודאי הוה כספי לה בידים ומצוה והוה כמחמר אחריה שתאכל והוה לאו דמחמר, ובאמת לרשב"א יבמות איתא אפשר להעמיד קטן אצל נבילה שרי והרשב"א קאמר רק בתורת אפשר ומגמרא שבת משמע דאסור (הגם שמתרץ שם בענין אחר אבל מ"מ סברת המקשה לא נדחה) וצריך לומר כמו שביתת בהמתו מה דנייח לה שרי ה"ה במחמר ולפי זה כיון דהוקש הקטן בחד קרא ל"ת מלאכה אתה ובנך ובהמתך יש לומר דה"ה דאם מצוה לקטן להנאתו של קטן לית בי' משום ל"ת הגם שיש לחלק דבהמה דמצוה על שביתתה וגלתה תורה דבנייח לה שרי יש לומר ה"ה במחמר בנייח לה שרי משא"כ בקטן לא כתיב למען ינוח ובקטן דלא מצינו היתרא דנייח בקרא מדמינן אותו לאביו ולכל אדם דאסור לחלל שבת גם בנייחא לו או באוכל נפש מ"מ הא הקרא מדמה אעפ"כ קטן לענין זה לבהמה וכייל להו ל"ת מלאכה אתה ובנך ובהמתך יש לומר סברא זו גם בקטן, ואם כנים דברינו מדוקדק מאוד מה דתנינן לא יאמר אדם לתינוק הבא אלי' חותם הבא אלי' מפתח דלצרכו של גדול הוא דאסור אבל לצורך התינוק היכא דיש לו נייח בו שילך לבית או שאר הנאה לשחוק עם חותם באמת מותר, ומסיים מניחו תולש מניחו זורק ואין להקשות לחלוק בדידי' דלצורך נייח דתינוק שרי דזה מוכח ממילא מתיבת "לי" ולאביי דמתרץ דמיירי הברייתא בכרמלית דרבנן ממילא ניחא דווקא לי לצורך עצמו של גדול אסור לצוות להביא אבל לצורך התינוק באיסור דרבנן שרי כדאיתא ברשב"א ויש מזה גם כן ראיי' לרשב"א ולפ"ז זה כוונת הירושלמי דמיירי גם כן המתני' בעושה על דעת אביו רק בעשבים דעושה התינוק ע"ד אביו לצרכו לנייח לו לכן מניחים אותו משא"כ שלא לצרכו

ואיידי דאיירי אכתוב עוד ליישב קצת מה דקשה לי לשון קטן שבא לכבות אין שומעין לו ולא קאמר אין מניחים אותו וי"ל דבאמת כל האיסור הוא רק משום דניחא לי' לאבוה לפ"ז היכא דמראה אביו שאין ניחא לו כלל ממילא מותר להניח הקטן לכבות וזה אין שומעין לו ואח"כ מניחים אותו ובפרט בפירש רש"י בכמה מקומות לא שמיע לי לא סבירא לי ויש לפרש אין שומעין היינו האב אינו סובר ורוצה בכך, והנה קשה לי למה נקטו בכל מקום קטן אוכל נבילות והוציאו איסור זה דוקא מכל לאוין שבתורה ואולי חידוש לן הגם שנבילות מטמאים גוף ונפש וכמו שבאמת הזהירו קדמונינו ז"ל מזה מ"מ מעיקר הדין אין ב"ד מצווין להפרישו ויליף כן משרצים דמטמאים ג"כ דכתיב בהו אל תטמאו בכל אלה ואעפ"כ רק ספי לי' בידים אסור, והנה קשה לי מאי מקשה הגמרא מיונק תינוק מנכרית ומבהמה טמאה ש"מ אב"ד מצווין להפרישו הא מזה מוכח דאפילו ספי לי' בידים מותר דהא יונק משמע שנותנין לו מינקת נכרי ועיין ברשב"א וביש"ש יבמות ותירצו שהקושי' של הש"ס שאם ספי לי' מותר פשיטא שמוכח אין ב"ד מצווין להפרישו, ונלענ"ד לתרץ באידך קושיא דקשה לי הלא חלב גמל טמאה איננו לאו רק איסור דאורייתא דיליף מגמל וכן הביא רש"י שם דרש זה ומאי מקשה הגמרא דילמא דוקא באיסור דאורייתא שאין בו מלקות כמו חלב טמיאה אין ב"ד מצווין להפרישו משא"כ בל"ת גמור מצווין להפרישו אבל באמת מסתברא דנחית דרגא אם בל"ת מצווין להפרישו לכל הפחות ספי בידים שהוא חמור ממנו מהפרשה אסור בשאר איסור דאורייתא הגם דקיל הוא, אבל אי ספי לי' בידים שרי באיסור דאורייתא הקל לכל הפחות לא יצרכו ב"ד להפרישו בל"ת החמורה וזה מקשה הגמרא בחלב מבהמה טמאה חזינן דספי לי' בידים מותר מוכח דבל"ת אין ב"ד מצווין להפרישו דאי הי' מצווין להפרישו הי' לכל הפחות ספי לי' יהא אסור בחלב וק"ל ומיושב למה מביא רש"י מאין נפקא לן איסור דחלבו טמיאה לאשמעינן שהוא רק איסור דאורייתא בעלמא ולא ל"ת גמורת כשאר לא תעשה

ולחומר הדק דוק היאך אירכסו לי' מפתחות בשבת בר"ה הא חיוב למשמש בגדיו ע"ש אם חשיכה, יש לומר ביו"ט הי' דאיקרי נמי שבת ובפרט לרי"ף דלא גרס שבת או יש לומר דהיו מפתחות של כסף והמה לו לתכשיט ובתכשיט איש לא גזרו דלמא שלפא ומחווי' (עיין או"ח סימן ש"א סעיף י"א ובטו"ז שם ס"ק ו'