התעוררות תשובה חלק א קיח

והנה לכאורה יש לומר כיון דחששו חז"ל אם יצוה לו יבוא לעשות בעצמו אם כן בכל גוונא עשה איסור באמירתו אבל לפי מה שמביא הסמ"ג דרשה דכל מלאכה לא יעשה על ידי אחרים וכתבו הפוסקים דהוה רק אסמכתא וכיון שרק על זה סמכו רבנן לאסור לצוות לנכרי לעשות היינו בעבר באמת הנכרי מלאכה עבור הישראל על שבות אבל אי לא לא אבל באמת יש לכוון להמכילתא פשוטו וכסברת הסמ"ג דאם עושה הנכרי המלאכה על ידי ישראל עובר בלא יעשה ואם מצוה לו לבד ולא עשה ע"כ ציוויו אז באמת רק מדרבנן אסור והנה אם נאמר שעיקר האיסור רק אם הנכרי עושה אח"כ באמת המלאכה יש לעיין

והנה בהא שיש לעיין לפי מה דמביא המגן אברהם (בסימן שי"ח סעיף קטן ב') דבמבשל בעד חבירו איננו אסור לחבירו עולמות כמו אם בשל במזיד בעד עצמו ואינו דומה למבטל איסור בשביל אחרים דאסור גם להם דהתם הטעם שמא יצוה לנכרי לבטל או לישראל אבל הכא לא ישמע לו ישראל לחלל שבת וברשיע אשר ישמע לו הוא מילתא דלא שכיחא ולא גזרו בי' לפ"ז אין שייך איסור שבות באומר לישראל לעשות מלאכה ויש לעיין בזה והנה נפשוט ספיקא דילן אם המצוה עובר על איסור שבות מיד כאשר יצוה לו או רק אם עושה אח"כ באמת מלאכתו והנה מהא דבעושה על דעת אביו דהוא כמו שצוה אותו דמפרישין אותו מוכח קצת דרק אז איכא איסורא אם שעושה הנצטוה מלאכתו דאל"כ מה הועלנו בהפרתו כיון דכבר צוה אותו אבל בזה יש לומר דהא אביו לא צוה רק אם מניחו לו לעשות ע"פ דעתו אז הוה כמצוה לו ולפי דברי הרשב"א דאפילו לרבי שמעון קיימא המתניתין דגם באיסור דרבנן אסור לצוותו, אבל מ"מ משם אין ראיי' דהא ציווי אביו לאו משום שבות הוא אלא משום לאו דל"ת מלאכה אתה ובנך וכיון שאינו עושה מלאכה לא עבר האב ואם אינו מצוה ועושה על דעתו רק אסור מדרבנן גזירה משום שמא יצוה אותו דאז עובר מדאורייתא דל"ת מלאכה אתה ובנך וקצת ראיי' וזה מלישנא דחכמים אמירה "לנכרי" שבות ולא קאמרי אמירא לעשות מלאכה שבות אלא דווקא לנכרי ולא לישראל, ומנה נפשט לפ"ז דגם בקטן לית בי' משום שבות דהא אם האב מצוה איכא איסורא דאורייתא ולצוות לו מלאכה דרבנן גם כן אסור לצוותו לצרכינו משום דאיכא למסרך ולצרכו באמת מותר לדברי הרשב"א ולמה לרבנן לאסרו משום שבות הא בלאו הכי אסור ובפרט כיון שבמלאכה דאורייתא לא גזרו עליה משום אמירה שבות דבלאו"ה אסור מן התורה לא יתחילו לגזור מתחלה גזירת אמירת שבות משום מלאכה דרבנן יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא, רק לגזור אם יהא מותר לו מלאכה דרבנן לצוות יצוה לו גם מלאכה דאורייתא ואם אחר מצוה לקטן עובר משום ספי לי בידים דאסור מן התורה משום לא יאכילום וה"ה ביו"ט הגם דלא נאמר לאו דלא תעשה מלאכה אתה ובנך ביו"ט אסור מן התורה לצוות לו מלאכה דאורייתא משוה לא תאכילום דנקטי הראשונים שהוא דאורייתא וכמה פעמים איתא ברשב"א דהוה דאורייתא, ובמלאכה דרבנן אסור משום אתי למסרך ולמה להו למגזר (יעוין ביו"ד ריש ה' בשר בחלב בטו"ז ובדרישה וב"ח שם לענין בשר טמא בחלב) והנה המצוה בערב שבת לגוי לעשות לו מלאכה למחר בשבת עובר משום שבות והמנות לו בשבת לעשות מלאכה למחר אחר השבת עובר משום ודבר דבר והמצוה בשבת עובר משום שניהם, ויש לדקדק הא עיקר איסור שבות גזרו שלא לצוות בשבת שיעשה לו מלאכה בשבת ובשבת בלאו"ה אסור משום ודבר דבר ויש לומר דמצד ודבר דבר אם הוא לצורך מצוה מותר דחפצי שמים מותר אבל משום שבות דאמירה אפילו לצורך מצוה דאורייתא אסור כסברת הראשונים וכדפסקינן כן בשו"ע ויעוין שם ביודע למאי נפקא מיני' אסרו מדרבנן בשר טמא בחלב

ואולי יש לומר להלכה על פי דברי ירושלמי הובא ברשב"א בשבת פרק כ"ב וז"ל קטן שבא לכבות אין שומעים לו לא כן תני ראו אותו יוצא ומלקט עשבים אין זקוק לו תמן יש לו צורך בעשבים הכא אין לו צורך בכיבוי אלא דלפ"ז אין שומעין לו אפילו בלא עושה ע"ד אביו וזה שלא כגמרתינו עכ"ל ודוחק לומר כן לענ"ד דהא סתם ירושלמי רבי יוחנן ורבי יוחנן הוא דמוקמי מתני' על דעת אביו, ונלע"ד לומר דבר חדש הרי הקשה בירושלמי שביתת בהמתו דאורייתא היאך תנינן מעמיד אדם בהמתו על המחובר ומניחה תולש ואוכל ומשני למען ינוח כתיב עביד לה נייחא מוכח דבמה דבהמה לא נייחא מותר גם מן התורה ואין בו משום שביתת בהמה, ויש להקשות