התעוררות תשובה חלק א קיז

דבדרבנן לא אמרינן הכי ולמה קאמר ובתעניות לא ועוד גם בתעניות מצוה מן התורה להריע כדאיתא ברמב"ם ריש ה' תענית, לכן לענ"ד יש לפרש כן בכוונת הרז"ה דלכאורה למה לא גזרו חז"ל כיון דאם אומר קונם שופר ואו תקיעת שופר עלי) אסור מן התורה דנדרים חלין על דבר מצוה יגזרו באם אוסר "הנאת" שופר עליו גזירה אטו אם יאסור שופר לתקיעתו וגזירה קרובה הוא וי"ל דלא רצו חז"ל לגזור כן ולבטלו ממצוה מן התורה, הא תינח אם אסר הנאת שופר עליו או תקיעתו מכל שופר דאמר סתם שופר ונאסרו עליו כל שופרות בעולם דלא יוכל לקיים מצוה בענין אחר בזה לא גזרו לבטלו ממצוה אבל אם יוכל לקיים מצותו בענין אחר (כגון דלא חס אלא שופר זה י"ל דבאמת מדרבנן אסור) וכגון בתענית דהנה הקשו על הראשונים דנקטו תקיעה בתענית בשופר הא מצותו בחצוצרות ותירצו דה"ה דיוצא בשופר גם כן עיין הה"מ ריש הלכות תענית הלכה ד' בד"ה בימי תעניות וכיון דיכול לתקוע בחצוצרות בתענית דאסור באמת לתקוע בשופר מדרבנן לכן נקט הרז"ה וכן בתעניות ולא כתב בדרבנן

ועוד י"ל סברא אם כל המצוה ניתנה מעיקרא רק שיהנה וישמח בו בזה ודאי לא אמרינן לא ליהנות ניתנו והא ראייה הרי במצה בכפאו ואוכל בעל כרחו יצא כיון שנהנה בעל כרחו משום דהוה כמתעסק בחלבים ועריות שחייב שכן נהנה כדאיתא ברש"י ר"ה (דף כ"ח ע"א) בד"ה מאי דתימא ואם כן למשל הקב"ה נתן במתנה לאהרן כ"ד מתנות כהונה וביניהם אכילת חטאת ואשם וקדשים ותרומה כדי שיהא לו לאכול ויהנה והמצוה הוא שיאכלם בצלי ובחרדל כדרך שמוטעם לו יותר כדכתיב למשחה בהם ודרשו חז"ל כדרך שהמלכים אוכלים בזה ודאי מצות אכילת קדשים רק ליהנות ניתנו ואולי אפילו שלא כדרך הנאתן אם אוכל אינו יוצא, וכן אכילת שלמים ביו"ט שנאמר בו ושמחת בחגך וקאי על חגיגה וכן שלמי שמחה פשיטא שלהנות ניתנו ואינו יוצא שלא כדרך הנאתן וכן נאמר גבי תענית דכתיב והרעתם בחצוצרות ונזכרתם לפני ה"א ונושעתם מאויביכם הקב"ה מבטיח שנהיו נושעים ע"י תרועה לכן אנו תוקעים ולכן מצוה אותנו להריע כדי שנושע אם כן התורה בעצמה אמרה שנריע כדי ליהנות להושע עי"ז בזה ליהנות ניתנו מעיקרא אם כן גם הנאה בהדי מצות תקיעה מותרת ולהנות ניתנו כיון שכל עיקר תכלית המצוה הוא ליהנות ולהושע מיד כל אויב ופגע רע לטובה כי"ל שיטת הרז"ה לכן אם הדיר הנאה אסור להריע בתעניות כיון דהנאה וטובה לו היא

סי' קל"ד שאלה אם מן התורה אסור לאב לצוות לבנו לעשות מלאכה בשבת וביו"ט, ועוד אי עובר אמירה לנכרי שבות במה שמצוה אותו או איננו עובר אם גוי הנצטוה לא יעשה מלאכה זו שצוה אותו ועוד אם גם באומר לישראל לעשות מלאכה עובר בשבות

הנה הרשב"א בשבת פרק מי שהחשיך וכן הובא בלשון ריא"ז בשם הרז"ה שהאב המצוה לבנו לעשות מלאכה בשבת עובר משום לא תעשה מלאכה אתה ובנך יעוין שם ברשב"א שאחרים המצוים לו עוברים על איסור דאורייתא משום לא תאכילם דלמדו ממנו דספי לי' בידים אסור מן התורה, אבל האב עובר על לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך כן הוא ביאור דבריו שם לענ"ד וצ"ל שלא תעשה מלאכה אתה ובנך חמור מלאו דלא תאכילום דלא ת"מ אתה ובנך הוא כלאו דמחמר ולחד מ"ד חייב חטאת ולא תאכילום לא הוה אלא במלקות דלא הוה לאו שבכללות דהא מפסוק ודרשא יתירא דרשינן כן ולאו שבכללות הוה אי כמה מיני לאוין נדרשו מפסוק אחד כגון לא תאכלו על הדם שכולל כמה ענינים ואיסורים משונים משא"כ כאן דנדרוש שאסור למיספי' ליה שום איסור שבעולם שכולל כל איסורין, או י"ל דחייב עליו בתרי לאוין וכמו בבהמה דעובר על ל"ת דמחמר אם עשה מלאכה עמה וגם על עשה דשביתת בהמתו, והנה ברשב"א בפ' מי שהחשיך בד"ה היתה חבילתו וכו' מסיים ועובר בזה "משום" לא תעשה מלאכה כוונתו לענ"ד כיון דמוקמינן בעושה על דעת אביי בקטן שבא לכבות כיון שאין מצוה איתו בפירוש היה רק משום לתא דלא תעשה מלאכה אתה ובנך ובפרט למאי דמסיק הרשב"א בפ' כ"כ דמתניתין גם לר"ש אתיא דסבר דמלאכה שאינה צריכה לגופא מדרבנן ולא הוה אלא איסור דרבנן אבל במצוה בפירוש לעשות מלאכה עובר מן התורה.