התעוררות תשובה חלק א קטז

דטבילה בזמנה מצוה היא והוה מצות חיובית גופו בין אפילו אם אינו רוצה לטבול רק לשאר בטומאתו זה אינו רשאי רק חייב לטבול בזמנה ובגמרא יומא דף ח' איתא דלר"מ מקשינן הזאה לטבילה דאי טבילה בזמנה מצוה ה"ה הזאה בזמנה וכן פסק רמב"ם בה' פרה אדומה אם כן שפיר לא מייתי הנך דינייהו דאין מזין וטובלים בימות החמה כיון דפסק מצוה חיובית היא שייך גבייהו מצות לאו ליהנות ניתנו והנאה בהדי מצוה לא חשיב הנאה כיון דלל"נ ומותר לכן לא מביא הרמב"ם הלכה זו ואין להקשות כיון דלפ"ז צריכים ע"כ לומר דרבא לית לי' טבילה בזמנא מצוה למה לא פסק כרבא די"ל דמסתבר דמצא טעמים אחרים לפסוק טבילה בזמנה מצוה או גם רבא מסופק היאך הלכתא ומצד ספק דאורייתא אוסר

והנה מדקדקים לתמוה על רמב"ם פ"א מה' שופר דנקט דתוקעין בשופר של עולה משום דאין מעילה בקול א"כ סבר דלא חשיב הנאה שמיעת קול כיון דאין מעילה בקול והדר מסיק ואמר ואם תאמר הרי נהנה משמיעת קול הא מצוה לאו ליהנות ניתנו והוא תמוה כיון דאין מעילה בקול ולח חשיב מאי מקשה אח"כ והא נהנה משמיעת הקול ודוק, ונלע"ד ליישב כן הנה במעילה יש לומר התורה הקפידה שלא יהנה ויחסר מן ההקדש כלום ולכן אפילו נהנה כמה פעמים כל פעם פחות משוה פרוטה אפילו לזמן מרובה הוא מצטרף שהרי באחרונה חסר להקדש שוה פרוטה דאלו לא חסר כל פעם פחות משוה פרוטה לא הי' חסר לבסוף ההקדש פרוטה ומצטרפים ולפ"ז אפילו אם נהנה שלא כדרך הנאתן חייב כיון דסוף סוף חסרי' להקדש, אבל יש גם כן שהקפידה התורה שהזר לא יהנה מן ההקדש כיון דדבר זה קודש הוא והוא זר וחייב קרבן מעילה כיון שנהנה ואפילו לא חסר מן ההקדש כלום וכמו זר שנכנס בהיכל חייב מיתה שגם שלא חסרי' להיכל כלום לכן רבי יוחנן בן זכאי שישב בצלו של הר הבית (פסחים פ"ב) ודרש ורוצה הגמרא להוכיח שלא אפשר וקמכוין מותר ומשני שאני היכל דלתוכו עשוי מוכח מגמרא דיש בו דין מעילה מצלו של היכל כיון שנהנה ממנו הגם שבשעה שיושב בצלו של היכל לא חסרי להקדש כלום אבל בזה שלא כדרך הנאתן אין בו דין מעילה כיון שלא חסרי' להקדש והוא גם כן לא נהנה ממנו וזה שכתב הרמב"ם אין מעילה בקול הגם שהוא לוקח בעצמו ותקוע בו (עיין רדב"ז הגם שקול ומראה וריח אין בו מעילה מ"מ בלוקח הכלי ותוקע בו או הפרי בידו ומריח בו יש בו מעילה רק אם שומע הקול מרחוק או הריח בא לו מרחוק) כיון שלא חסרי' לשופר בזה ואין נתקלקל באלו תקיעות המועטות של מצוה ועל זה שפיר מקשה הרמב"ם אמת מצד חסרון להקדש אין בו מעילה אבל יש בו משום שנהנה בקול והוה זר שנהנה מן ההקדש דחייב גם בלא חסרי להקדש ע"ז מסיים מצוה לאו ליהנות ניתנו ואין בו חשיבות הנאה

הטו"א הקשה לרב יהודא בשופר של עולה לא יצא דמצות ליהנות ניתנו ואינו יוצא משום מעילה והוה מצוה הבאה בעבירה הא לתוספות סוכה (דף ט') רק בהקדש מצוה הבאה בעבירה דאורייתא אבל לא בשאר מצות והוה רק דרבנן ומן התורה יוצא ולדידי לא קשיא כלל דווקא אם קדמו עבירה ועי"ז בא המצוה לו אח"כ בזה נידן משום מצוה הבאה בעבירה אבל הכא שמעשה עבירה עצמו היא המצוה אינו יוצא כלל דבמה שחטא והכעיס לבוראו לא קיים המצוה לנחת רוח לפני הקב"ה וזה שקאמר בירושלמי אין עבירה מצוה וה"ה לפי מה שהסביר הרמב"ן בשם י"מ ביבמות דכיון דלא יצא ממילא לא נהנה ולא הוה עבירה וזה יש לומר כוונת הירושלמי שאמר עוד בירושלמי אין מצוה עבירה היינו המצוה לא יוכל לגרום ע"י שיוצא המצוה ויהא לו עבירה על ידי זה (מצאתי דבר זה בכתב סופר או"ח יעוין שם) ומסיים בירושלמי א"ר אילא אלה המצות אם עשית כמצוותן הוה מצות ואם לאו לא היינו דאשמעינן ר' אילא דדבר זה למדים מן הקרא דאין מצוה עבירה ואין עבירה מצוה דלא תימא דמסור לחכמים זה לומר כרצונם לא יצא ממילא לא עשה מצוה ולא הוה הנאה ולא עבר עבירה ואם לא יאמרו חכמים שלא יצא אם כן יצא ועשה עבירה וברצונם תלוי רק מקרא למדין דבר זה דלא יצא אם לא עשה כמצותן ולא הוה מצוה עבירה ולא עבירה מצוה

הר"ן מביא בשם רז"ה ז"ל דבמצוה דרבנן לא אמרינן מצוה לאו ליהנות ניתנו ותמהו האחרונים זצ"ל הלא רז"ה בסוכה קאמר דביו"ט שני דלא בעי לכם יוצא בלולב של איסורי הנאה משום דל"ל ניתנו מוכח דגם במצוה דרבנן אמרינן הכי ולדידי עוד קשה דלר"ן הי' לו לרז"ה לומר