התעוררות תשובה חלק א קטו

צריך להביא קרבן מעילה מוכח דבשוגג גם כן עבירה כמו שגגת כרת ואין ראיי' ממעילה ושאר חייבי לאוין בשוגג

ועל הקושיא שהובא ברשב"א ביבמות למפרשים דטעם דלא יצא דאי לא יצא ממילא לא נהנה ולא מעל לימרו בחלצה בסנדל של ע"ז דלא יצאת ממילא לא יהא לה איסור יש לומר כיון דחליצה גופא לא חיובית רק להתירה לעלמא וכיון שחלצה מותרת לעלמא וקידושין תופסין בה לא יכלו חכמים לומר שלא הוה חליצה כשירה כיון שבאמת מן התורה כשירה הוא, וראיי' גמורה משוחט בשבת ששחיטתו כשירה כדתנן בחולין פרק א' הגם שבשחיטה חייב כרת מ"מ הבהמה איננה נבילה ומותרת לאוכלה כמפרש במתני' שם כמו גוי המל שלא נעשית מצות מילה במילתו מ"מ אינו עוד חייב כרת הבן כיון שאיננו ערל וגם מותר לאכול בתרומה הגם שכתבנו שלמדו חז"ל מאלה המצות אם עשייתן כמצוותן הוה מצות היינו במצוה שחיובא אבל לא במצוה שאינו חיובית

נראה מרש"י דסבר דדיוקא הנאת המצוה גופא איננו חשובה הנאה אבל שאר הנאה אסור, ויש להביא ראיי' לזה מעירובין ל"א ע"א למאי דמוקים הגמרא אליבא דר' יוסף דטעמא דחכמים שיש לי הנחה מה שמינטר עירובו גם אח"כ (היינו לאחר בהש"מ שכבר קנה שביתה) משום הכי אסור לערב בבית הקברות הגם דסברי מלל"נ עיי"ש

הרמב"ם לא פסק דאסור להזות ולטבול בימות החמה כיון דמוכח דרמב"ם סבר דהנאה גופניות שנהנה בשמיעת קול שופר מותר ממילא מותר להזות וליטבול בימות החמה, אך קשה כל המימרות האלו רבא אמרן ולמה פסק בזה בשופר כרבא ולא באחרונה בהזאה ובטבילה וי"ל דגם רבא הדר בו דבעירובין קאמר הש"ס אלא רבא הא דמלל"נ כתנאי ומתרץ דרבא סבר חכמים סוברים לל"נ (דאל"כ קשה למה פסק כר' יודא נגד חכמים ות"ק ומוקי דחכמים סוברין דמערבין לדבר רשות ור"י סבר דוקא לדבר מצוה והנה בשעת הנחת העירוב אין לו הנאה כלל רק לתכליתו המכוין והוה דבר מצוה ומלל"נ הא המצוה היא שמערבין ללכת לבית המשתה ושם אוכל ושותה ושומח הגם שעיקר המצוה ללכת לשמוח חתן וכלה ממילא אוכל ושותה מ"מ מי לא מיירי שגם חתן מערב ללכת לאכול סעודת אירוסין והוא מצוה גמורה כדאיתא להדיא סוף פ' אלו עוברין שאפילו מפני ביעור חמץ אין צריך לחזור הגם שעיקר והמצוה הוא לשמוח עם הכלה מ"מ יש לו הנאת הגוף אכילה ושתיי' מוכח דהנאה גמורה גופניות הבא אפילו לאחר מצוה שרי והדר בי' רבא מהאי דטובל רק בימות הגשמים

ובעיקר הדבר כבר יישבנו בעזהי"ת דסבר הרמב"ם הטעם דהנאה בהדי מצוה שרי דבטלה לגבי מצוה וכהא דפסחים דבהנאה בהדי מצות אפילו שלוחי מצוה הוא נקרא ואינו ניזוק הוא וכעין ראיי' הוא משם והנאת תקיעה היא הנאה קטנה בעצמותה בטילה לגבי מצות תקיעה והא ראיי' דסתם שופר עושין רק לשם מצוה או לתקוע שאר תקיעות בערב שבת ויו"ט ובמוצאם להבטיל ולהבדיל את העם ממלאכה אבל לא עושים שופרות לשיר מזה נראה דאין דרך העולם ליהנות מקול שופר אבל הנאה גמורה שגם בלאו מצוה רובא דעלמא עושים כגון רחיצה במעיין דעושים בכיון לזה מרחצאות בזה לא נתבטל הנאה כזו לגבי מצוה לכן אסורה בימות החמה, או יש לחלק דבמעיין ממשיך הנאה גם לאחר זמן מצוה משא"כ בתקיעה, אבל כל זה לענ"ד אינו דהא גם מזה מי חטאת אסור בימות החמה ומה הנאה גדולה יש זו מזה בזרקו עליו איזה טפות מי חטאת או איזה הנאה נמשך מזה לקרר גופו גם אחר זה

לכן כנלע"ד לחלק כן דוקא דבר שהוא רק הכשר מצוה ולא מחויב לעשותו הגם שמברכין עליו כמו בטבילה מ"מ באינו מוכרח הדבר לעשותו רק אם רוצה לכנוס למקדש ולאכול תרומה וקדשים צריך לטבול בזה לא אמרינן מצות לאו ליהנות ניתנו היינו דיתבטל הנאת הגוף אצל המצוה שאינו חיובית ועיקרית אבל בדבר שמצוה גמורה היא וחיוב על גופו עליו לעשותו כגון שופר ולולב בזה אמרינן מלל"נ ואפילו יש הנאה גמורה בהדי מצוה וכשיטת הרמב"ם לכן בחליצה שאין בחליצת המנעל שום הנאה ומי חטאת ומעיין דוקא בימות הגשמים שאין בו שום הנאה כלל מותר משא"כ בשופר ולולב דמותר הנאה בהם בעשותן

ומיושב בזה היטב דלמא לא מביא רמב"ם ז"ל להלכתא דבמעיין אסור לטבול בו בימות החמה ומי חטאת אסור בימות החמה להזות כיון דכל טעמא דרבא משום שהוא רק הכשר מצוה אבל הרמב"ם פסק כנראה מפשוטו של רמב"ם בפ"ג מה' שביתת עשור ובה' פרה אדומה