התעוררות תשובה חלק א קיד

להיות בו טעם מיוחד ואם אוכל מצה ומרור יחד כיון שמרגיש טעם מרירות די וכיון שיש בעצם המצה טעם מצה מ"מ גבי קדשים כתבנו שכו"ע מודה דליהנות נתנו שכל גופא של מצוה של אכילת קדשים רק כדי שיהנה הכהן למשחה כדרך שהמלכים אוכלים היינו מצוה זו הגם שי לומר דאינו מעכב מ"מ חסר מצוה כמו גבי סמיכה אינו מעכב אלא שחסר מצוה א"כ אסור לו לאכול פסח מצה ומרור בכריכה ומיושב הרמב"ם דסבר שכורך רק מצה ומרור אבל פסח אוכל לחודא (גם להלל כמבואר להדיא ברמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק שמיני הלכה ששי ושביעי ויעוין בלחם משנה שם

והנה מרור אם אוכל עם פסח ומצה הוה אכילת פסח ומצה שלא כדרך הנאתן שהמרור ממריר הטעם ואיתא ברמב"ם במאכלות אסורות שאם נותן בו טעם מר במאכל פטור כגון אם עירב בו דבר מר או לענה ובפרט לאגודה דמרור פירושו לענה א"כ היאך יוצא בזה להלל אם כורך הא היו שלא כדרך הנאתן וצריך לומר כן ניתנה המצוה מאת הקב"ה ולפ"ז מיושב קושית הפלתי דילמא יאכלו מהמצה יותר משיעור כיון שכרכו מצה ומרור יחד אם גם יאכל יותר מן השיעור מצה הא מרור ממריר אותו והוה שלא כדרך הנאתן ופטור, דוקא המצוה יוצא שכן ניתן וצוה הקב"ה אבל מה שאינו מצוה ואוכל יותר משיעור פטור משום שהוא שלכה"נ ונכון הוא הסבר הדבר כיון שצוה הקב"ה לאכול שלשתן יחד להלל וגם רבנן מודי להלל רק סברי דבלבדו גם כן יוצא אם כן אם אוכל כל כך כמו שמחזיק בית הבליעה וניטל ממצה ומפסח ומרור מכל אחד השליש יצא בוודאי ידי המצוה מה תאמר אולי אוכל ממצה יותר לעומת זה אוכל גם כן ממרור יותר וממריר המרור למצה והוה שלא כדרך אכילתן ופטור וק"ל

, אך לפ"ז אינו עילה תירוץ הירושלמי כהוגן דעשה דלפני הדיבור אינו דוחה יאכל ממה נפשך הא ל"ת דחדש אינו עובר דכיון דנמרר ע"י המרור הוה שלא כדרך הנאתן ומצוה אעפ"כ מקיים דהא כן צוה הקב"ה וכדאיתא סברא זו בתוספות פסחים שם דמקשו על דמצות אין מבטלות דילמא כן ניתן המצוה ונצטוה אבל ר"י לשיטתי' סבר דחלוקין עליו חביריו וצריכין דוקא לאכול כל אחד בפני עצמו לא כהלל וא"כ הוה אכילת מצה כדרך הנאתן כיון דלא אכיל לי' עם מרור יחד וסתם ירושלמי רבי יוחנן ושפיר מתרץ ר"י לשיטתי'

והנה מה שכתבנו לרמב"ם שאם אכל פסח ומרור יחד אינו יוצא כיון שמרירות המרור משוה לאכילת פסח שלא כדרך אכילתן והתורה אמר בקרבנות למשחה דרך גדולה כמו שהמלכים אוכלים ולא יצא אל תשיבני כיון שכן הוא המצוה מעיקרא ניתנה כך א"כ כן מצוותו זה אינו בשלמא אם הי' כתוב כן בפירוש בקרא שפיר אמרת אבל אנו דורשין אותו מקרא וכיון שגילתה לנו התורה שקדשים נאכלים למשחה דרך גדולה וכבוד אם כן על כרחך לא צותה התורה להמריר הפסח במרור רק יאכלוהו היינו מצה ומרור יחד ועל בסמוך משמע וקרא אמרו ואכלו את הבשר בלילה הזה על היינו סמוך לו מצות ומרורים וגמרא לא הוזכר כלל פסח ובברייתא מסיים, וז"ל על מצות ומרורים יאכלוהו אפילו זה בפני עצמו וזה בפני עצמו ודייק בלישנא ולא קאמר אפילו כל אחד בפני עצמו כן הי' סברו הרמב"ם בראשי השטה ומיושב קושית הלח"מ שם וק"ל ונכון

הערות וחידושים בסוגית מצות לאו ליהנות בר"ה (דף כ"ו) איתא בשופר של עולה לא יתקע, בתוספות דמיירי שתקע בשוגג ומעל דאילו במזיד לא מעל נפשוט מזה לפי מה שסוברים שהטעם דלא יצא לרב יודא משום מצוה הבאה בעבירה דגם בשוגג שייך מהב"ע, אבל יש לחלק דוקא בשגג בכרת דחייב חטאת וגם על ספיקו חייב אשם תלוי וצריך לשוב ולהתוודות כדאיתא ברמב"ם ריש ה' תשובה מוכח שחטא לכן שייך מצוה הבאה בעבירה אבל לא בשגגת לאו ויש להשיב על זה שכתב שם הרמב"ם שאפילו עבר על עשה בשוגג צריך תשובה ולהתוודות עליו ממילא מוכח שאפילו שגגת עשה הוה חטא כיון דצריך תשובה ווידוי ומרש"י (פסחים דף ל"ה) בד"ה דמאי לא חזי מוכח דגם בעבירה דרבנן הוה מצוה הבאה בעבירה אולי מדרבנן לא יצא משום זה או רש"י לשיטתי' דסבר דכל דרבנן הוי דאורייתא משום לא תסור כדאיתא ברש"י ריש פרק יוהכ"פ להדיא ומיושב קושי תוספות למה לן דרש דלא יצא במצה של טבל תיפוק לי' משום מהב"ע, דיש לומר שאכל טבל בשוגג או טבול למעשר עני שהוא רק בלאו ובשוגג לא שייך מצוה הבאה בעבירה, וה"ה דמיושב קושית תוספות סוכה דף ט' למה לן קרא למעט סוכה גזולה תיפוק משום מהב"ע דמיירי בשוגג שסבר, שמותר לגזול לשם מצוה או שבאופן שלקח הוא סוכת חבירו לא שייך בו גזל וה"ה דבמעילה דבאה על שוגג ואעפ"כ