התעוררות תשובה חלק א קיג

ראב"י הובא בראש פ"ד דראש השנה דאם תקע בחנם עובר משום שבות די"ל דמדאורייתא כל כמה דתקע טפי הוה מצוה יותר אבל יען שהתקיעה בעצמה שבות גזרו שלא יתקע יותר כיון שיוצא בט' תקיעות ולדידן שלשים משא"כ במצה דלית שבות באכילתו] וראיי' לזה נ"ל מהא דאיתא בגמרא וז"ל רבא הוי שתי חמרא טובא במעלי יומא דפסחא כי היכי דנגררי' לליבי' וניכל מצה טפי לאורתא עכ"ל ולמה לא קאמר כי היכי דניכול טפי לתיאבון יותר אלא משמעות הלשון דניכול מצה טפי היינו דיאכל מצה הרבה יותר כי כל מה שיאכל יותר הוא מצוה יותר, והנה לא מבעיא אם אוכל בבת אחת הרבה דמיחשב אכילה חדא כמו אם אוכל חתיכת איסור מכמה זיתים שאינו חייב אלא אחת רק בהתרו בו על כל זית וזית מיחשב כל אחד אכילה בפני עצמו וחייב על כל אחת ואחת אבל בלא זה לאכילה אחת יחשב ה"ה גבי מצוה הכל אכילה אחת היא ואפילו מה שאוכל אחר כן עוד פעם הוא בכלל מצות בערב תאכלו מצות ומיושב לפ"ז קושית הפלתי דאם גם יתרמי שאכל שני שיעורין מצה כיון דאוכלין באכילה אחת רק אכילה אחת ומצוה אחת היא ודוחה ל"ת דחדש וגם על לאו דחדש אינו עובר רק פעם אחת כיון דאכילה אחת בבת אחת היא וי"ל דווקא עיקר אכילת מצוה היא דוחה ל"ת אבל מה שאוכל אח"כ הגם שבכלל מצות אכילת מצוה היא מן התורה ואינו עובר על בל תוסיף מ"מ אינו אלא תוספת מצוה וזה אינו דוחה ל"ת גמור רק עיקר אכילת מצוה דוחה ל"ת אבל יש לחוש דהאוכל יסבור כיון דבכלל מצוה מן התורה הוא כל מה שיאכל גם זה דוחה ל"ת דחדש כמו שדוחה אכילה ראשונה לכן גזרו כזית ראשון אטו כזית שני ומיושב בזה שאינו עובר על בל תוסיף אם אוכל הרבה פעמים מצה כאשר כתבנו וכסברת הפנ"י ולסברת הפ"י שם גם קושית רשב"א על מה שתוקעין שני פעמים אינו קשה כמובן

והנה בזבחים דף ע"ח אמר ר"ל איסורין מבטלין זה את זה די"ל דר"ל סבר כר"י דחלוקין עליו חביריו על הלל דצריך דווקא לאכול כל אחד בפני עצמו ולא יצא אם אכלן ביחד דמצות מבטלות זו את זו וה"ה וכל שכן איסורין, והנה ר"ל דייק ממתניתין פסחים דף קי"ד ע"ב דמצות צריכות כוונה כיון דאכל חזרת הראשונה בבורא פרי האדמה לא יצא לכן צריך לחזור ולטבול בחזרת ואי סבר ר"ל הלכה כהלל היאך מוכח ממתני' דמצ"כ משום דמטבל עוד פעם בחזרת הא צריך לאכול חזרת עם מצה ופסח בכריכה ובלאו"ה לא יצא ומפני כך צריך לחזור ולאכול חזרת דאינו יוצא באכלו לבדו ולא משום מצות צריכות כוונה ואין לומר דמתניתין מיירי בזמן הזה דצריך לאכול אפילו להלל מצה בפני עצמו וכן מרור בפני עצמו כדאיתא בגמרא שם להדיא מדתנן בסיפא ובמקדש הי' מביאים גופו של פסח מכלל דרישא בזמן שאין מקדש דהוה מרור רק מדרבנן זה אינו דהא גם במקדש הדין כן דמטבל בחזרת עד שמגיע לפרפרת הפת ואח"כ הביאו לפניו מצה וחזרת וכו' וכו' והנה ע"כ ר"ל סבר כר"י דחלוקין רבנן על הלל דצריך דווקא לאכול בפני עצמו (או רשאי לאכול בפני עצמו אבל עיקר מצוה אם כרכן מדנקט בברייתא אפילו זה בפני עצמו וזה בפני עצמו משמע כהלל עדיף יותר ממילא אמרינן דאנן סהדי שהוא רוצה לצאת יותר ידי עיקר המצוה ולא לצאת בחזרת לחודא והוה כמו היפוך כוונה דלא יצא אפילו אם מצות אין צריכות כוונה

) והנה רשב"ם כתב דלא מברייתא למד ר"י כן אלא הי' לו קבלה כן ונלענ"ד ר"י ע"כ סבר דחלוקין עליו חביריו דהא בסוף פרק גיד הנשה אמר רבי יוחנן הנאת גרונו חייב ואי לא כהנה פטור דלא מקרי אכילה אלא במרגיש הטעם ונהנה (או שיהא לכל הפחות ראוי להנאת גרונו לכן אם בלע ויש בו טעמא הראוי להיות יצא וה"ה. גבי איסור חייב ויש להאריך בפרט זה) ואם מבליע הקדשים אינו מקיים המצוה דזה אינו דרך גדולה ודרך הנאה לא הוה כדרך שהמלכים אוכלים ומתסר מצוה זה א"כ ה"ה גבי מצוה לא מקרי אכילה אם נתבטל טעמו שאין לו טעם וממילא חולקין עליו חביריו לשיטתו ואין לומר הלא מצות לאו ליהנות נתנו ודוקא גבי איסור קאמר רבי יוחנן כן אבל לא באכילת מצוה, זה אינו דהא אכילה בעי ובלא הנאת גרונו כשנתבטל טעמו איננו אכילה רק לא ניתנו ליהנות לו אבל אכילה בעצמותו בעי ואם אוסר הנאתו עליו מותר משום דלאו ליהנות ניתנו כמו שהקשה אביי בנדרים בהנאת תשמישך עלי הלא מצות לאו ליהנות ניתנו

ועוד יש להסביר יותר מרור צריך להרגיש טעם מרירות ואם לא אפילו בדיעבד לא יצא ומצה גם לכתחלה צריך לטעום טעם מצה ואם יש לדחוק ולומר מפני שמצות לאו ליהנות ניתנו אינו צריך