התעוררות תשובה חלק א קיב

בטל מת"ת אבל זה אין צריך להיות בטל כי יכול ללמוד דברים המותרים וי"ל שכבר למד כולם באיזה ימים ואין לו עוד ללמוד מהם ועוי"ל הירושלמי סבר כשיטת הפוסקים שגם דברים המותרים בת"ב אסורים לאבל ללמוד כי חמור הוא מת"ב כדהובא שם בטו"ר שיטות אלו א"כ אין חילוק בין דברים המותרים ואסורים לכן כיון דלהוט ותורתו אומנתו מותר ולפ"ז לפי מה דפסקינן דברים המותרים בת"ב מותר ללמוד לכן שפיר השמיטוה הפוסקים שלא הביאו הירושלמי) ודבר פשוט שאונן אסור ללמוד גם דברים מותרים בשלמא אבל שחייב במצות רק אסור בשמחה לכן מותר ללמוד דברים המותרים שאין בהם שמחה אבל אונן שפטור מכל מצות שאמורות בתורה ואסור להחמיר לעשותם פשיטא שפטור ואסור רק אם צריך לעיין בענין צרכי קבורת המת דשרי

ונראה דיש להתיר בפשיטות לומר בפיו לאחר לכתוב מה שנתחדש לו בדברים המותרים מזמן קודם לפי דברי הטו"ז או"ח סי' תקמ"ה ובמחבר סעי' ח' וט' טו"ז שם ס"ק י"ג כ' טעם וז"ל דכיון שבכל שעה אדם מחויב ללמוד ולחדש בה כפי יכולת שבו אין שייך לומר בזה דימתין עד אחר יו"ט ואז יכתוב החידוש דאותו זמן יהיה עליו חיוב אחר דהיינו שיחדש אח"כ חידושים אחרים ואם יתעכב בכתיבת החידושים שלמד בתוך המועד יצטרך ללמוד שנית מה שלמד כבר ולהזכיר מה שיש חידוש כבר אצלו יבטלנו מלימוד חידושים אחרים באותה שעה ואין לך דבר אבוד גדול מזה שמאבד הזמן עכ"ל והנה טעם זה לא שייך באבל דהא גם בדברים המותרים אסור לעיין ולחדש בה דבר אבל לטעם הראשון שמא ישכח זה שייך שפיר ובפרט מחמת טרדות אבילותו שכיח יותר שישכח ואין לומר אולי יחדש עי"ז דבר חידוש תורה א"כ יהיה כל הלימוד בדברים המותרים אסור אולי בשעת למודו יחדש לו סברא והנה בדבר אבוד ע"י אחר גם המחבר מודה דשרי א"כ לומר מפיו הדברים לאחר שיכתוב שרי מכש"כ בכתיב' "משיטא" שלנו דשרי. יש לדקדק מלשון הטו"ז והש"ך שכתבו שבשעה "שהמנחמים" אצלו צריך לישב על הקרקע [סי' שפ"ז ס"ק א'] דוקא אם המה באים לנחם אבל אם יש להם לדבר עמו אין מוכח מדבריהם שצריך לישב ויוכל לעמוד

בסוגי' דמצות אין מבטלות זא"ז פסחים קט"ו ע"א גאון אחד הקשה על שוקית הירושלמי למה לא אכלו חדש בכניסתם לארץ דיבוא עשה בערב תאכלו וידחה לא תעשה דחדש ומתרץ דעשה דקודם הדבור לא דחי לאו דלאחר הדבור אי נמי גזירה כזית ראשון אטו כזית שני כן הובא בתוספות (קידושין ל"ח ע"א) ומקשה הא אחז"ל שיעורין נשתכחו בימי אבלו של משה והחזירן עתניאל בן קנז בפלפולו א"כ לא יכלו לאכול מצה אולי שיעור אכילת מצה הוא פחות ואם יאכל אולי אוכל שני שיעורין ואז עובר על חדש בשיעור הנוסף ואינו מקיים בזה מצוה דלידחי (דבר קושיא זו יעוין בפלתי

) והנה לכאורה יש לעיין לרשב"א במסכת ר"ה דכתב דאם עושה מצוה אחד פעמים עובר על בל תוסיף רק הא דתוקעין וחוזרין ותוקעין הוא משום דמצות חכמים הוא והקב"ה צוה לשמוע להם א"כ קשה כיון דבכזית מצה יוצאין היאך שרי לאכול מצה יותר מכזית בליל פסח ואוכלים בתוך הסעודה יותר ויותר ועוד קשה לפי מה דאיתא בשו"ע או"ח (סי' תע"ה סעיף א') דיאכל כזית מצה וכזית מוציא בבת אחת הא אתי כזית מוציא דרשות ומבטל כזית מצה דמצוה ועל זה יש ליישב דסבר רבינו המחבר דכזית פת ביו"ט דאורייתא (עיין מג"א סי' תע"א סע"ק ה') והוה שתיהם דאורייתא ואין מבטלות זו את זו, אבל קשה דאם אוכל יותר מכזית מצה בבת אחת בלא אכילת מוציא אתי מצה דרשות ומבטל למצה דאורייתא ולא לשתמיט שום פוסק דיזהר שלא לאכול יותר מזית בפעם אחת, וי"ל דוקא פסח מצה מרור דטעמים מוחלקים לכן מבטלות זו את זו אבל מצה דרשות עם מצה דמצוה דטעם אחד הוא אינו מבטל זה את זה וזה ניחא לר"י דסבר מין במינו לא בטל מן התורה אבל לרבנן דגם זה בטל קשה (עיין זבחים דף ע"ח ע"א וע"ב) ולתוספות שם דמפרשי דנגרע טעם כזית מצה על ידי מרור שהוא חריף ובאמת אם אוכל הרבה שנשאר טעם כזית שרי יעוין שם ניחא דבאוכל יותר אינו מבטל המצה שאוכל יותר טעם חיוב כזית כיון דשניהם טעם אחת ממש להם ודוקא במרור ומצה אם אחד רשות מבטל לחבירו

לכן נלענ"ד דמדאורייתא כל כמה דאוכל מצה טפי מקיים מצוה דאורייתא רק שיוצא בכזית [ומצינו כעין סברא זו בפנ"י ריש פרק ד' דר"ה שמן התורה כל כמה דתקע בר"ה הוה מצוה רק שיוצא בתשע קולות ואין מתנגד לזה שיטת