התעוררות תשובה חלק א קז

אם אחר פסח שני אין מפטירין אפיקומן ויש לפשוט הספק אי הטעם משום דנאכל לשובע כדרך שהמלכים אוכלים ומשמע מרשב"ם שם דה"ה גם בכל הקרבנות שנאכלים כך על השובע אין מפטירים אחריהם ה"ה פסח שני דגם כן קדשים הוא ואי משום דישאר טעם פסח ומצה בפיו טעם זה שייך גם בפסח שני ולתוספות שם דנאכל על השובע משום גזירת שבירת עצם צ"ע הא בפסח שני חייב משום שבירת עצם ולמה לא תקנו בו קרבן חגיגה כמו בראשון גם בשני כדאיתא בתוספות שם יעוי"ש שזה הטעם של קרבן חגיגה וי"ל דגם בראשון אם יהי' בא במועט לא הקריבו חגיגה כיין דדי להם בפסח אבל קשה הלא יש לחוש משום שבירת עצם וצ"ל דרק לכתחלה תקני חכמים חגיגה לעצה טובה ובשני כיון דלא שכיח שיבוא במרובה דרק יחידים נדחו לשני וכל התקנה רק זהירות בעלמא לא תקנו דהא גם בראשון אם היו אוכלים מנוים מועטים על הפסח ג"כ לא הקריבו אע"פ שאכלו מיד רק פסח, ואם משום דנאכל על השובע אכלו בפ"ש מאכלים אחרים קודם לזה. ויש לדקדק קצת כן מסידור המשנה דמביא תחלה אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן ואח"כ נקט בירך ברכת הזבח וברכת הפסח דהוא קודם אכילה ומביא תחלה אין מפטירין דשייך אחר אכילה אלא דזה נוהג גם כן בשני ובירך ברכת הזבח דקאי על חגיגה רק בראשון נוהג לכן נקט תחילה המתניתין אין מפטירין דנוהג תמיד ובכל הפסחים

סי' קל"ג הערות וישובים ופשטים בסוגי' דחזקת בדוק (פסחים ד' ע"א

) הטור בסימן תל"ז כתב וז"ל הכל נאמנים על בדיקת חמץ "להעיד" על הבית שהוא בדוק אפילו נשים ועבדים וקטנים ואפילו ידענו שלא בדק בעל הבית והם אומרים בדקנוהו נאמנים עכ"ל מתחיל הטור שנאמני' להעיד ומסיי' והם אומרי' אני בדקנוה ונאמני'

ונלע"ד ליישב דהנה רש"י כתב בד"ה שנשים ועבדים וקטנים מעידין שראו שבדקו אותו וכן פירש רש"י בע"ב בד"ה ולקמן כתב רש"י בד"ה כגון דאמרו אנו בדקנוהו כתב תחלה שני פעמים דהמה מעידין שרוב שבדקו ולבסוף כתב שאמרו אנו בדקנוהו, וי"ל כוונת רש"י כל עוד דאנו אומרים ומסופקים אי אין חזקתו בדוק דהיינו שחזקה אין לו שבדוק הוא מ"מ ספק הוא אולי בדק אולי לא בדק משום שאינם חבירים כל כך לענין בדיקה כפירש"י בזה די באמירתם שראו שנבדק לדבר הספק אבל כדמסיק הגמרא דמוחזק לן שלא בדק היינו שודאי לא נבדק בזה אין נאמנים באמירת עדותן להוציא מן החזקה רק דוקא אם אומרים אנו בעצמינו בדקנוהו נאמנים, וזה כוונת הטור בדקדוק לשונו הכל נאמנים על בדיקת חמץ להעיד על הבית שהוא בדוק קאי אסתם בית (ובפרט למאי דמסיח להלכתא הטור חזקתו בדוק) בזה נאמנים "להעיד' שהוא בדוק ומסיים ואפילו ידענו שלא בדק בעל הבית בזה כיון דמוחזק שלא בדק אינם נאמנים בעדותן רק אם אומרים "אנו" עצמינו בדקנוהו וק"ל

אלא מאי אין חזקתו בדוק אטו אמירה דהני חששא אית בהו, מקשה המהרש"א למה לא מתרץ הגמרא גם על זה כיון דבדיקה מדרבנן והמנוהו רבנן בדרבנן כדמסיק הש"ס לקמן, ונלענ"ד די"ל מקום הספק אי חזקתו בדוק או לא כן הוא דהמשכיר השוכר מסופקים בספקת הבעל איבעיא המשכיר סבר כיון שחמץ שלו וחייב לבטלו ולגמור מצוותו ולבדקו ולבערו והוא חבר שאין מוציא מתחת ידו אם איננו מתוקן ונעשה מצותו הכל לכן חזקתו בדוק לגמרי או אולי סבר המשכיר כיון שברשותי' דשוכר החמץ ודר בו השוכר והוא יוצא ממנו ומסיח דעתו ומייאש ממנו והשוכר קונה אותו אם כן הכל על הסוחר מוטל לכן המשכיר לא יבטל ויבדוק (ובאמת גם השוכר מסופק בספק זה דאי בעיא אם הוא חייב או המשכיר) לכן אין חזקתו בדוק זה סברת חזקתו בדוק דמשכיר או אין חזקתו בדוק שיסמוך על השוכר שהוא יבטל ויבדוק או יחשוב המשכיר שהשוכר יחשוב סברא שעל המשכיר לבדוק ולא יבדוק משום זה השוכר לכן כיון שכולם חבירים לכן המשכיר יבדקנו ולפי זה לא נוכל לומר בצד זה שאין חזקתו בדוק דהימנוהו רבנן בדרבנן כיון שכל אחד חושב שעל חבירו לבטל ולבדוק הוה הבדיקה דאורייתא דילמא לא ביטל השוכר שסבר שעל המשכיר החיוב ודילמא המשכיר סובר שעל השוכר החיוב אבל כדמסיק הגמרא שחזקתו בדוק רק בהאי מוחזק לן שלא בדק אם כן כיון שתמיד המשכיר בודק ומבטלו רק עתה אירע שהי' טרוד או נחפז לדרכו ולא בדק כדאיתא ברש"י אם כן בל"ס בטלו כי גם אם טרוד הוא או בדרך יכול לבטל בלבו ואם כן הוה הבדיקה רק מדרבנן והימנוהו בדרבנן וק"ל. הרי"ף לא הביא השקלא וטריא דחזקתו בדוק ותמהו עליו כל המפורשים, ונלע"ד דיש לומר ולבאר