התעוררות תשובה חלק א קו

זה בלבד גזרו כדאיתא בפסחים (דף י"א ע"א) דטעמא דר' יודא דאסר לבדוק חמץ בשעת איסורו משום דלא בדיל מיני' ואתא למיכלי' ומוכח משם דגם רבנן מודו להאי סברא אלא דמתירין לבדוק משום דהוא מחזיר עלי' לשורפי' לא אתי למיכל' מני' ואין לומר דדוקא בחמץ דהוא איסור כרת בזו גזרו משום דלא בדילא זה אינו משום דקאמר התם דלא גזר בחדש שמא יבוא לאכול מיני' משום דבדיל מיני' ולא קאמר משום דחדש לאו איסור כרת הוא ועוד ר' יודא אינו מתיר לבדוק אלא עד שעת הביעור ולאח"כ אסור (עיין שם דף י' ע"ב בתוס' ד"ה ואם לא בדק) שמא יבוא לאכל מיני' וערב פסח אחר שעת הביעור עד הלילה איננה בכרת. ומוכח שם בגמרא דרבא מוכרח להודות לתירוצא דאביי דטעמי דרבי יודא משום דלא בדיל

והא דכתבנו לעיל שלטעמי' דאתי לזלזולי חיישינן שמא יבוא למיכלי' במזיד עיין ביבמות (דף קי"ט ע"א) על הא דאמר רבא מה לי איסור לאו מה לי איסו' כרת וברש"י שם משמע דלהרחקה לאסור דבר המותר לא אסרו באיסור לאו רק אם יש לחוש שבאותו דבר עצמו יעבור על איסור לאו אז אין חילוק בין לאו לכרת ה"ה הכא יש לחוש שיבוא לעבור על איסור לאו במזיד וגזירה קרובה מאוד הוא דשכיחא מאוד עשו הרחקה גם בדבר המותר והנה דברי רש"י המה תמוהים דהא ביצה ביו"ט לרב יוסף ולרב יצחק אסור משום שמא יעלה ויתלוש או שמא יסחוט כדאיתא דף ג' ע"א וכל מלאכת יו"ט הוא רק בלא תעשה ודוחק לומר גזירה יו"ט אטו שבת כי האי גוונא הי' להגמרא לפרש, ועוד ביבמות דף קי"ד ע"א איתא שם ביונק חלב שבת דהיא איסור סקילה גזרו בי' ביו"ט דאיסור לאו לא גזרו בי' ולא גזרו יו"ט אטו שבת וביצה אטו שמא יעלה ויתלוש או סחיטה גזירה רחוקה היא

ונראה לי ליתן טעם למה גזרו בחמץ במשהו הנה כל התערובות נותנים טעם אפילו באינו מינו יותר מששים רק בשאר איסורים לא אסרו חכמים אלא טעם ממש אבל לא מה שהוא רק טעם קלוש ובפס' החמירו לאסו' במשהו גם שהוא טעם קלוש והראי' מה שבשאר איסורים אינו אסור רק כדי קליפה או נטילה מפני שאינו מבליע בו יותר גם בפסח מותר מוכח שביותר מששים נותן בו גם כן טעם רק שקלוש הוא רק משהו וכבר כתבנו למעלה שחמץ ומצה מקרי משום זה מין במינו משום דשניהם עיקר טעמם לחם רק בלחם חמץ יש בעיקר טעם לחם עוד איזה טעם חמץ והנה אם נתיר תערובות חמץ במשהו יאמרו כי טעם משהו בחמץ מותר ויקילו אז בכל תערובות חמץ כי כל עיקר טעם חמץ אינה אלא טעם קלוש כאשר בארנו כי רק שאור חימוצו קשה ויתירו כל תערובות חמץ כי יחשבו שהתורה לא אסרה אלא חמץ בעין וכל זה נוכל לומר לרבא אבל רב ע"כ לית לי' להאי סברא כיון דסבר כרבי יודא דחמץ שעבר עליו הפסח אסור מן התורה ואעפ"כ לא גזר באינו מינו ולפי סברא זו לרבא הי' גם בערב פסח חמץ אסור במשהו באינו מינו ואפשר משום זה אמר במשהו כרב דלא נטעה לומר כסברא שכתבנו ולאסור במשהו גם בערב פסח באינו מינו לכן קאמר כרב היינו כסברת רב ומטעמי'

נסתפקתי בשנים שקנו בפסח כזית חמץ בשותפות אם שניהם ליקום משום בל יראה כיון שיש כזית ודילמא כיון שאין לכל אחד רק פחות מכזית אינו לוקה ואם תמצא לומר דאינו לוקה לפי ההלכה דהשוחט פסח ויש לאחד מבני חבורה כזית חמץ בשעת שחיטה דהשוחט חייב מלקות אם יש כזית אחד חמץ השייך לכל בני חבורה שנמנו על הפסח אם השוחט לוקה יען ששחט על כזית חמץ או דילמא כיון שאין לכל אחד ואחד מבני חבורה אלא חלק מכזית אינו לוקה ומסתברא דלוקה כדמשמע מפשטות הקרא לא תשחט על חמץ דם זבחי

סי' קל"ב נסתפקתי בפסח שני אי גם לראב"ע דסבר דפסח אינו נאכל אלא עד חצות אבל פסח שני אם נאכל כל הלילה דמפיק מגז"ש ואכלו הבשר בלילה הזה וכתיב ועברתי בא"מ בלילה הזה מה להלן בחצות אף כאן עד חצות ובפסח שני לא כתיב ואכלו הבשר בלילה הזה, או נימא דשוה בזה לראשון ככל מצות שבגופו דילפינן מראשון וממתני' פסחים דף נ"ה מה בין ראשון לשני דלא נקט חילוק זה אין ראי' די"ל דסתם מתניתן זו אתיא כר"ע דגם הראשון נאכל כל הלילה, והנה ד' כוסות ושאר דברים לא נוהגים בשני והגם דאכל מצה בראשון מ"מ צריך לאכול בשני דטפלי לפסח אבל הגדה פשיטא דרק בראשון נאמרה מצוותו וגם הלל דנאמר רק בראשון דלילה המקודש לחג דווקא טעון שירה, והטעם דאז היה עיקר הגאולה והא דנקט התנא לשון דהראשון צריך הלל "באכילתו" היינו דסמכו מצות קריאת הלל לאכילת הפסח אבל לא בא הלל דווקא משום אכילת פסח דהא גם בזמה"ז קורין הלל, אבל יש לספק