התעוררות תשובה חלק א קה

דשיל"מ כשיטת המרדכי כיון דנאסר לשנה הבאה אבל זה עולה שפיר לר"ן דאסביר טעמא דדשיל"מ הגם שתערובות מין במינו בטעמא מ"מ בשמא לא מיקרי דשיל"מ דזה מקרי אסור וזה מיקרי היתר אבל אי יותר למחר לגמרי גם האיסור הוה מין במינו גם בשמא לפ"ז חמץ שנאסר לשנה הבאה ויקרא עוד פעם אסור הוה בשמא מין באינו מינו ולא מיקרי דשיל"מ אבל ר' יוחנן על כרחך סבר כרש"י דהא בביצה קאי על ר' יוחנן וספק נולדה ביו"ט או בחול אסור מצד דשיל"מ היינו הטעם עד שתאכלנו באיסור בספק איסור או בביטול תאכלנו בהיתר ולא שייך טעמא דר"ן בזה, ולפ"ז גם חמץ מיקרי דשיל"מ דעד שתאכלנו בפסח בביטול תאכלנו בהיתר אחר הפסח ומה בכך אם יהא חוזר לאיסורו בשנה הבאה וקשה עדיין על הרמב"ן על ר' יוחנן דסבר חמץ בששים וצ"ל דר' יוחנן מוקים הברייתא בביצה כתנא דליטרח קציעות כדמתרץ רב פפא

ונ"ל שם דבר חדש דהנה לא בדילי מיני' או הטעם דעל ידי רגילותו יטעה לאכול בשוגג אם כן שפיר לא גזר רב אחר זמנו אינו מינו אטו מינו דעל שגגת לאו לא חששו ורק בזמנו על שגגת כרת דחמיר דחייבים על שגגתו חטאת, ועל שגגת לאו בלא כלום ואי פירושו כמו שכתב רש"י בחולין שם אליבא דרב דלא בדילי ואתי לזלזולי בי' משמע כיון דכל השנה אוכלים אותו לא משמע לאינשי איסורא כולי האי ויזלזלו דיאמרו דדבר דמותר לאכול כל השנה אינו חמור כל כך ויאכלו גם במזיד א"כ גם לאחר זמנו הוה לי' למיגזר אטו מינו דעל זדון לאו ג"כ יש לגזור וכדאיתא ביבמות (דף ז' ע"א) מה לי איסור זוטא ומה לי איסור רבא לכן אליבא דרבא דגם בערב פסח במשהו כדאיתא בר"ן צ"ל משום דיזלזלו לכן נראה לפרש דלכאורה קשה היאך שייך בחמץ ומצה מין במינו ואי בטעמא הלא זה חמוץ וזה איננו חמוץ בשלמא ביצת טריפה בכשרים או חלב טמא בטהור או תרומה וטבל בחולין הוה ממש שוה בטעמא לגמרי משא"כ חמץ במצה וע"כ צריכים למימר דבתר עיקר טעמו אזלינן זה עיקר טעמו לחם פת וזה עיקר טעמו פת והנה העולם לא יעלו על הדעת תירוץ זה וחושבים הכל למין בשאינו מינו ואי נאמר אינו מינו בס' ידונו ויפסקו גם במינו בס' דהכל בעיניהם כאינו מינו וזה דוקא בחמץ דלא בדילי מיני' כולא שתא והכל יודעים ומכירים טעמו ידונו כך אבל בשאר איסורים שבדילים מיני' כולא שתא ואין יודעים ובקיאים בטעמו לא אתי למיחש לזה ושפיר, ולרבא דסבר בתר שמא אזלינן הוה שפיר מין במינו וצ"ל משום לא בדילי מיני' לבד גזרו והנה לרש"י דשיל"מ באינו מינו בטל משום דלא שייך עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר דהאיסור כבר כלה ונאבד בביטולו מן העולם רק מין במינו כל אחד מחזיק טעמו כנ"ל טעמו להסביר ועיין ש"ך יוד"ע סימן ק"ג מ"ש בשם תו"ח ובטו"ז שם, והנה חמץ ומצה כתבנו דלכן מיקרי מב"מ דכיון שעיקר טעם של שניהם טעם פת וזה מחזק אחד לחבירו אבל בזה אין בו איסור רק בטעם חמוץ שיש בו וזה באמת כלה ונאבד בששים במצה לפ"ז לא שייך דשיל"מ בחמץ כלל לכן סבר ר"י דבטל בששים ושפיר

ושיטת הרמב"ם יש לבאר דקשה עליו דקאמר באינו מינו במשהו דגזר אטו מינו משום דכתיב כל מחמצת לא תאכלו א"כ מהאי טעמא ליתסר גם במינו במשהו ולמה צריך לסברת דשיל"מ, וי"ל פשטא דכל מחמצת' דקאי על תערובות חמץ משמע במשהו ובין במינו ובין שלא במינו אך לפי קבלתינו מן התורה אינו אסור אלא טעם כעיקר לכל הפחות ולא במשהו ובמינו אסור משום דשיל"מ אך העולם יאמר דלכן במשהו משום דכתיב כל מחמצת אשר פשטא דקרא מורה על כך ואם נאמר שלא במינו בששים יסברו שקרא קאי רק על מינו ושלא במינו מן התורה אינו אסיר ובאמת אסור בששים מה"ת לכן גזרו שלא במינו אטו מינו דלא ליטעי בהאי קרא ושפיר ועי"ל טעמא דר"י כיון שעיקר האיסו' משום טעם חמוץ שבפת ועל טעם לא שייך דשי"ל כדאית' שם ברמ"א. והנה תוספות חולק על רש"י ומסיק דרבא סבר חמץ בכל התורה מין במינו בששים רק משום חומרא דחמץ מחמיר ר"ת וקשה מאי חומרא דחמץ איכא בשלמא הפוסקים נקטו שפיר כיון שבכל התורה פסקינן בששים וחמץ במשהו חזינן דהחמירו חז"ל וזה חומרא דחמץ אבל חכז"ל גופא למה החמירו בו ואם משום לא בדילי אין זה חומרא שלו רק משום קולא שלו שלא יקילו בו והוה להו למינקט בפירוש טעמא משום שיזלזלו בו כמו שכתב רש"י ויש ליישב דחומרתי' כמובא ברמב"ן משום בל יראה שהחמירה התורה ובפרט לר"ן שהסביר טעמא דקרא שלא יבוא למטעי לאכלו לפ"ז שפיר דלא גזרינן לרב גם אחר פסח אינו מינו אטו מינו דלאחר פסח מותר בבל יראה ולא החמירו התורה בזה דילמא אתי לאכלו לכן גם כן לא גזרו חז"ל

הנה רש"י בחולין והרא"ש בע"ז כתבו רק הטעם דלא בדילי מיני' ובאמת הוא סברא פשוטה שמשום,