התעוררות תשובה חלק א קד

על דין תורה דהטעם דבשאר פעמים דאינו קנה משום גזירה נשרפו חיטך לפיכך כיון שמשום גזירה ההוא גזרו וזה לא שייך בלוקח רק בדינר לפיכך משחיטין בד' פרקים אלו כיון שרוצה וצריך הבשר באותו יום עצמו וכבר קנה אותו לגמרי מכריחין אותו וק"ל

היוצא מזה א) שבזמן הזה אין משחיטין בעל כרחו גם בד' פרקים אלו, כיון שאין דרך להרבות יותר משאר יו"ט לא עדיף משאר יו"ט ושבת ולפ"ז גם בזמן שמשחיטין בד' פרקים היינו דוקא לטבח מכריחין אבל לא לחבירו אשר אין מסחרו בזה, לזה אין משחיטין בעל כרחו ובדבר מצוה גמורה בכל המצות מכריחים אותו בעל כרחו לפי מה שהובא ברמ"א, רק בשופר וכדומה אין שייך דין זה דבנתן (דראנגאבע) מעות קדימה קצת היינו מקצת מעות בעד השופר אז קנה בלאו"ה לגמרי בזה כיון דאין שכיח לא גזרו וכדאיתא בסמ"ע סימן ר"א ועוד במקום שמנהג הסוחרים לקנות בדרנגאבע במעות קדימה קצת קונה בלאו"ה משום מנהג המקום שכן נהגו וכדאיתא שם סימן ר"א בשו"ע אם נתן דמי כולו בשופר יכול לטעון המוכר כיון שהטעם משום מצוה אשאל לך השופר כי יוצא בתקיעתו גם בשופר שאול ובלולב יכול לטעון אקנה לך במתנה על מנת להחזיר, חוץ אם יטעון הקונה ניחא לי יותר למיעבד מצוה בכסף מלא ולא אעלה לה' עולות חנם, אבל אפשר לומר דטענה זו אינה כדאי לטעון שאם גם הקונה גמר ומקנה מפני זה, אבל המוכר לא גמר ומקנה מפני זה דדקדוק מצוה זו לא הוה יותר מצוה מבשר ליו"ט שיש בו גם כן מצוה חוץ אם נאמר שחז"ל לא גזרו מעיקרא בשצריך לו לדבר מצוה וממילא יודעים שניהם וגמרי ומקני על דעת התורה והחכמים

(ב) בצריך לאורחים יש פנים לכאן ולכאן לצדד הן או לא ויוכל לומר המוכר קים לי כיון דהוא מוחזק או נאמר כיון דמדאורייתא מעות קונות יש לומר מיקרי הלוקח מוחזק, ועל זה יש להשיב בדבר שבממון תנאי קיים מדאורייתא וכיון שתקנו חז"ל ככה והכל מרוצים לזה לתקנת חכמים הוה כאלו התנה שלא יקנה עד משיכה ולא צריכין לומר דמשום זה תקנת חכמים קיים משום הפקר ב"ד

הפקר

(ג') דאם נתן תחלה קצת דינרים ואח"כ קצת כל כך עד שהוסיף על דמי כולו גם הכתב סופר מודה דצריך המוכר ליתן לו כולו וק"ל

סי' קל"א שאלה לבאר אשר כל הפוסקים נקטו הרבה פעמים בלשונם חומרא דחמץ מאי חומרא דחמץ. תשובה הנה בפסחים (כ"ט ע"ב) איתא רב סבר חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו במשהו וקאמר הש"ס קסבר בכל איסורין שבתורה מין במינו במשהו ובחמץ גזר אינו מינו אטו מינו ושלא בזמנו קסבר מין במינו במשהו דסבר כר' יודא חמץ לאחר הפסח אסור בהנאה מן התורה ושלא בזמנו לא גזר אינו מינו אטו מינו, והוכרח רש"י לפרש טעמא דרב דגזר שלא במינו אטו מינו משום חומרא דכרת שיש בו בפסח בזמנו הגם שחלב ודם ג"כ כרת מ"מ מחמץ לא בדילא מיני' וטעמא דלא בדילי מיני' לא סגי יען שמתיר שלא במינו לאחר זמנו במשהו ולא גזר בי' ובאמת לרבא דפסק חמץ במשהו יכולין למימר טעמא דלא בדילי' מני' לחוד סגי ולאחר זמנו הא סבר כר"ש דחמץ מותר מן התורה לאחר זמנו גם במינו ולא שייך ביה למיגזר, לפ"ז לרבא ערב פסח הי' אסיר במשהו ואעפ"כ יש לומר דסבר רבא בששים בערב פסח ומטעם תה"ד דבערב פסח בדילי קצת וזה קאמר במשהו כרב דלא למיטעי' דלדידי' בערב פסח גם כן במשהו אלא כרב דדוקא בתוך זמנו במשהו וטעמא דיליה דאית בי' תרתי כרת ולא בדילי' אבל בע"ז נקט הרא"ש סתם טעמא דלא בדילי' וכן רש"י בחולין פ' כל הבשר לא נקט רק טעמא דבדילי דכתב רש"י, רב מחמיר בחמץ משום לא בדילי ולא קאמר איסור כרת וצ"ע ליישב

והנה שמואל סבר מין במינו במשהו ולא גזר שלא במינו אטו מינו ור' יוחנן סבר כל איסורים בששים גם מין במינו וה"ה בחמץ והקשה רמב"ן במלחמות הלא חמץ דבר שיש לו מתירין הוא ולמה קסבר דבטל במינו בששים ומסיק דזה באמת טעמא דרבא דאוסר במשהו משו' דשיל"מ וכן כתב הרמב"ם אבל ר"י סבר כרבנן דדשיל"מ בטל והקשו עליו הא גם רבנן סברו דדשיל"מ לא בטל אלא סברי בזה הענין דמיירו שם זה לא מקרי דשיל"מ, שוב קשה לפי סוגיא דביצה (ו' ע"ב ודף ד' ע"א) מסיק ר' אשי דדשיל"מ גם בדרבנן לא בטיל וכל השקלא וטריא קאי שם גם אליבא דר' יוחנן דסבר טעמא דביצה משום משקין שזבו ומסיק כן ר' אשי אליבא דר' יוחנן, והי' נראה ליישב דר' יוחנן סבר דחמץ לא מיקרי