התעוררות תשובה חלק א קב

בשו"ע או"ח סימן רל"ט ברמ"א דלא יאכל ולא ישתה ולא ישיח אחר שקרא ק"ש על המטה, דבר זה איתא בב"י בשם כלבו ושם נקט הטעם משום דכתיב אמרו בלבבכם על משכבכם ודומו שישן מיד, ובדו"פ שם דפסוקי רחמי דאנו מוסיפין אין הפסק בין שמע לשינה דצורך הוא להגן ואיננה הפסק אם כן אחר שבירך אשר יצר יחזור ויקרא ק"ש ויאמר איזה פסוקי דרחמי וישן וטוב לו. סי' קכ"ט

הרמב"ם (פ"א מהלכות חמץ ומצה הלכה ז') כתב וז"ל האוכל מן החמץ עצמו בפסח כל שהוא הרי זה אסור מן התורה שנאמר לא יאכל ואעפ"כ אינו חייב כרת או קרבן אלא על שיעור שהוא כזית והאוכל פחות מכזית במזיד מכין איתו מכת מרדות עכ"ל יתמהו עליו למה לו לדרש חצי שיעור מלא יאכל הא הרמב"ם פסק כר"י חצי שיעור אסור מן התורה בכל מקום ויליף לה מכל חלב, ותירץ מהרלנ"ח דחמץ לא יליף מחלב כיון שהי' שעת הכושר להחמץ קודם הפסח משא"כ חלב, ונלע"ד הרמב"ם נקט "עצמו" של חמץ מוכח דרוצה למעט ממנו לאפוקי אם אוכל כל שהוא מתערובות חמץ הגם שהוא בלאו דבזה כל שהוא מותר גם מן התורה וכן מוכח מלשונו בהלכה ו' דכוונתו "עצמו" של חמץ לאפוקי תערובתו והנה הרמב"ם לפי הנראה מכמה מקומות בהלכות מאכלות אסורות פוסק גם בחייבי לאוין חצי שיעור אסור מן התורה וע"כ צריך לומר כתירוץ מהרלנ"ח דשאני חמץ שהי' לו שעת הכושר דלכן צריך קרא יתירא דגם בחמץ חצי שיעור אסיר מן התורה, אבל צ"ע היאך למד ממנו זה, ונלע"ד דאוכל חצי שיעור איננו גריע מהנאה דהנאה בעלמא יש לו ממנו לכן כיון שחמץ אסיר בהנאה ממילא מוכח דחצי שיעור אסיר לאכול והרמב"ם בהלכה ב' כתב דלכן חמץ אסור בהנאה משום דכתיב לא יאכל ממילא שפיר כתב דאוכל כל שהוא אסור משום דכתיב לא יאכל ואסור בהנאה וכל שהוא איננו גרוע מהנאה, ומיושב קושית הכ"מ דלמה מסיים הרמב"ם פחות מכזית דמשמע על פירור בעלמא אפילו איסור אין בו ואי משום דבפירור קטן אינו מרגיש בו גרונו שום הנאה מנ"ל לחלק בכך ולדברינו שפיר דכל טעם איסורו של חצי שיעור בחמץ הוא רק משום הנאה לכן נקט בדווקא פחות מכזית משא"כ בתערובות חמץ שאינו נהנה ואינו מחשיב הכל שהיא חמץ שיש בתערובת

סי' ק"ל שאלה מי שקנה בעד דינר בשר מטלה ליו"ט ואין למוכר עוד קונים אם משחוטים אותו בעל כרחו כמו שנזכר בשו"ע חו"מ סימן קצ"ט בארבעה פרקים היינו אם נוהג כן גם בזמן הזה הלכה זו יען שאין דרך עתה להרבות בסעודה בד' פרקים אלו יותר משאר יו"ט. ב') אם הוסיף לו אח"כ כונה פעמים דינר על ידי שנתוספו לו "אורחים" יותר עד שנתן דמי כולו אם משחיטין הטבח בעל כרחו. ג') אם נאמר כן בכל ענינים שצריך למצוה כגון נר חנוכה ושבת ושאר מצות כגון לולב ושופר וכדומה נתן מעות בלא משיכה שעל כרחך צריך המוכר ליתן לו ד') אם רק בטבח ההלכה שמשחיטין בעל כרחו או גם בסתם בני אדם שמכר לו מבהמה שלו בעד דינר בשר ההלכה כן הוא תשובה הנה לא מבואר בפוסקים טעם למה בד' פרקים משחיטין "בעל כרחו" ובר"ן איתא דגמר ומקני בד' פרקים אלו יען שרוצה להיות לו בשר, ומדברי מהרי"ל הובא בחו"מ סימן קנ"ט בהג"ה דה"ה ביין קידוש והבדלה הדין כן נראה טעמו דמשום מצוה העמידו חכמים על דין תורה, וקשה הא בכל יו"ט מצוה לאכול בשר ומ"ש ד' פרקים אלו וצריך לומר כיון דבזמן דאין שלמים אין מצוה "אלא" ביין כמבואר בפ' ערבי פסחים ובמתניתין מיירי בבשר חולין כדנראה מסתימת לשון המשנה אם כן דוקא בד' פרקים אלו שדרך להרבות והוא רוצה בבשר העמידו על דין תורה (הגם שברמב"ם איתא דמצוה לאכול בשר ביו"ט וכבר עמד ותמה עליו בב"י ובנשמת אדם וצריך לומר דהוא רק מצוה בעלמא ולא חיוב) א"כ בזמן הזה דאין דרך להרבות יותר מבשאר יו"ט חזר הדין כמי בכל יו"ט דאין משחיטין בעל כרחו, וי"ל דוקא טבח שמסחרו בכך ורוצה כדי שהקונים יהיו מרוצים עמו שיקנו תמיד אצלו לכן גם הוא גמר ומקני משא"כ באדם דעלמא לכן נקט המתני' דוקא "טבח" כי במה שגמר ורוצה בקנין הקונה לבדו אין די אלא צריך גם דעת המקנה, והנה בסמ"ע איתא גם אם נתן עד דמי כולו משחיטין בעל כרחו ובשו"ת כתב סופר ליו"ד סימן ק"ס מפקפק עליו דוקא אם לקח בדינר דלא שייך לומר גזירה משום נשרפו חיטך דהמוכר יציל בשלו כיין שכמעט כל השור שלו הוא בזה מרוצה הלוקח שיהא קנין גמור משא"כ