התעוררות תשובה חלק א קא

אין לחוש

ודבר פשוט אצלי אפילו לקצת רבותינו בעלי שו"ת שאפילו היכא דמותר על פי דינא מ"מ סכנתא איכא, מ"מ אם תולש רק הפירות ועיקר אילנא שביק לא הוה שום סכנה ודרך רמז יש לומר להחמיר למה דאיתא בב"ק (צ"א ע"ב) דא"ר חנינא לא שכיב שיכבת ברי אלא דקץ תאינתא בלא זמנא ולא קאמר אילן תאינה ועוד מאי לשון בלא זמנה לפי מה שפירשו בו חז"ל קודם שייבש לגמרי ולא טעין עוד פירי או רק מעט שאינו כדאי בעדם להטריח, לשון בלא זמנה קשה קצת הו"ל למימר דקץ תאינה באיסורא, ויש לומר שרמז שקץ התאינה הפירא גופא קודם זמנה שנתבשל בו ונתלה בזה הגם שמגמרא בבא בתרא מוכח שלקוץ אילן גופא כוונתו מ"מ יש לומר גם זה מרומז בו

וכיון שהעלינו דתלישת הפירות לא הוה שום סכנה ונפסק הלכה דרק משום הנאה או גריעת הפסד פירות אחירות יותר או בצריך למקומו מותר ואין בו משום בל תשחית פשיטא היכא שיש לחוש לסכנתא ובל תשחית דגופא עדיף דשרי אפילו אי הוה אכילת הקטנים ספק ספיקא מ"מ נוח לו יותר לידע בבירור שלא יאכלו ולא ישחיתו גופם ושלא יעלה מורא על ראשו על ספק אולי יעשו כן וזה שוה לו ונייח יותר מהכחשת פירות גפנים או בצריך למקומו של אילן ובפרט בפרחים שיש סברא שעדיין אינם פירות ועוד הלא התירו בשבת להחם בית החורף משום הכל חולים אצל צנה הגם שעדיין לא נתקרר ולא נחלה עדיין מ"מ כיון שיכול לבוא על ידי זה לידי חולי ואמירה לנכרי מותר מפני חולה שאין בו סכנה התירו לו להחם שלא יתקרר ויבוא לידי חולה ה"ה יש לייעץ להתירו לתלוש על ידי נכרי' הגם אפילו נפסוק הלכתא דאמירה לנכרי אסור גם בחייבי לאוין וכדפסקינן בשו"ע יו"ד סימן רצ"ב ס"ד בהג"ה מ"מ הא בארנו במקום שיש לחוש לחולה מותר אמירה לנכרי הגם שיש לחלק שיש כאן עוד ספיקות אם יחלה מ"מ כיון שמעיקר הלכה נראה להקל ומותר גם על ידי ישראל יש להקל על ידי נכרי דלא הוה בל תשחית דאורייתא, ובדרבנן ודאי סמכינן על כל מה שכתבנו, וליתר דמילתא יתן לו פרוטה שיעשה הנכרי אדעתא דנפשי' לא יהא גריע נייח רוח שידע שלא יבואו לידי סכנה מהנאת הגפנים, ואין לומר דוקא מפני שאר אילנות התירו למיעקר אילן כיון דהכל חד הוא דמאי חזית שלא להשחית זה ויושחת אחר אבל מפני שאר דברים לא הא הרא"ש יליף מיני' דבצריך למקומו של אילן גם כן דשרי, לכן הכל שריר וקיים ואריך וטוב בזה ובבא אדרבה מקיים מצית עשה ול"ת להסיר כל מכשול מביתו כדאיתא בשו"ע חו"מ (סימן תכ"ז סעיף ו') וה"ה אם גם איננו סכנת נפשות גם כן מצוה איכא רק לא מצוה חמורה ממש כמו בסכנה ואם יוכל לעשות גדר חזק ולנעול בפניהם שפיר דמי יותר אבל חלק עלי גאון אחד מחכמי הדור נ"י

הקשה במעיין חכמה למה אמרה התורה עץ אש תדע כי לא עץ מאכל הוא אותו תשחית משמע ודאי תדע, להרמב"ם דספק דאורייתא לקולא מה"ת אפילו אם לא תדע בודאי מותר להשחיתו, ויש לומר התורה מיירי שיש פה עץ מאכל ודאי כדכתיב כי ממנו תאכל רק יש גם כן שם עץ שאינו מאכל ואם הוא מסופק איזהו כיון שיש גם ודאי עץ מאכל שם הוה קבוע ואסור מן התורה משום קבוע וכי תימא נלמוד קבוע מאותו פסוק זה אינו אילו לא הי' לנו לימוד על קבוע ממקום אחר הוה אמינא דאסור להשחית משום ספק איסור בל תשחית דמאין לנו לומר משום שהוא קבוע דקבוע גופא חידוש הוא אי לאו דגלי לן קרא ובאמת הי' נלמוד מכאן ספק דאורייתא לחומרא רק עכשיו שיש לנו לימוד על קבוע מפסוק אחרת ואם כן הטעם בזה משום קבוע ממילא הדרן לכללא ספק דאורייתא לחומרא (לקולא) לרמב"ם

סי' קכ"ח שאלה מי שצריך לנקביו אחר שקרא ק"ש על המטה ובירך ברכת המפיל אם מותר לו לברך ברכת אשר יצר ולא הוה הפסק בין ברכת המפיל וק"ש לשינה. נלע"ד גוף ברכת המפיל אינה כשאר ברכת הנהנין שצריכה להיות דווקא סמוך לשינה ואסור להפסיק בינה לשינה שאם הפסיק הוה ברכה לבטלה, רק כיון שנופלים עליו חבלי שינה ורוצה לילך לישן מברך ואם הפסיק בינה לשינה לא הוה ברכה לבטלה דומיא דברכת אלקי נשמה שאיתא בגמרא כד מתער משנתיה מברך אעפ"כ אם לא בירך מברך לאחר מכאן ואנו נוהגין לכתחלה לברך אחר שנטל ידיו ה"ה בברכת המפיל אע"פ דאיתא בגמרא הנכנס לישן על מטתו מברך המפיל מ"מ דומיא דאלקי נשמה דאיננה צריכה להיות מיד דווקא היכא דאי אפשר וגם לשון "הנכנס" מורי הכי דלא קאמר קודם שיישן רק הנכנס לישן והא דאיתא