הין צדק ט

המר ימיר משום דלא אתי חד עשה ועקר תרי לאוי (וכ"כ הרמב"ם פ"א מתמורה והוא הוסיף עוד מילתא בטעמא עי"ש) אבל עכ"פ חד לאו נדחה א"כ שפיר אמרי' דסופג את הארבעים. על לאו השני דהיינו ולא ימיר ועי' רש"י ובמהרש"א מהד"ב ולא קשה קושי' התוס'. והמהרש"א מסיים על זה וצ"ע. ע"ד התוס' ואפי' אם נימא דדעת המוהרש"א בהצ"ע. יען דמוקמינן שם חד בשלו וחד בשל חבירו. א"כ לא הוי בחד ענינא ועי' לח"ם בה' תמורה בזה. עכ"פ בנד"ד כ"ע מודו. כיון דדרשינן היינו חמץ והיינו שאור ליתן את של האמור בזה לזה. והאמור בזה לזה. וכזה כן זה לענין שיעור וא"כ בודאי דל"א חד עשה ועקר תרי לאוי דלא יראה לך חמץ ול"י לך שאור בכל גבולך ועכ"פ חד לאו נדחה דהיינו הקודם במקרא דהיינו לא יראה לך חמ"ץ. ונשאר לאו דלא יראה לך שאור ושאור לא ימצא בבתיכם ועל אלו בודאי לקי שפיר ולולא השני לאוין סמוכין להדדי הי' העשה דתשביתו מנתק כל הלאוין. והא דלא מינתקי משום דסמוכים להדדי אבל עכ"פ חד לאו דלא יראה לך חמ"ץ מינתק. ושפיר כתב רבינו הרמב"ם דלקי ע"י מעשה אב"י ולא ימצא דהני ל"ה נל"ע עוד. כמו גבי תמורה: ובזה מיושב היטב קושי' הכ"מ. דלמה לא חשיב הרמב"ם ג' לאוין דלאו הראשון דלא יראה לך חמץ נדחה. ונשאר לאו דלא יראה לך שאור ושאור לא ימצא בבתיכם. ומיושב גם דקדוק הכ"מ דלמה לא נקט הלאו דל"י לך חמץ דמוקדם בכתוב. ולהנ"ל א"ש כמין חומר דלאו זה נדחה ע"י עשה דתשביתו. ולא נשארו רק השני' האחרונים כנ"ל וז"ב. (ועי' מה שהארכתי בזה בדרוש לש"ש בסוגי' דר"פ איזהו נשך): ומעתה חל עלינו חובת ביאור הגמ' דביצה (דף ז' ע"ד) דאמרינן שם בש"א שאור בכזית וחמץ בככותבת. מ"ט דב"ש. לכתוב רחמנ' חמץ ול"ב שאור לומר לך דשיעורו של זה לא כשיעורו של זה. והשת' להנ"ל דלמא משו"ה כתבינהו רחמנ' לתרווייהו דסמיכי אהדדי. דלא תיתי עשה דתשביתו שאור ולדחי תרי לאוי דלא ירא"ה לך חמץ ולא ימצ"א. והוי לקי שפיר דהו"ל ג"כ תרי לאוי. חילוקי חמץ ושאור למ"ל. אע"כ לומר דשיעורו של זה לא כשיעורו של זה. וכב"ש: ומה שהקשה המהר"ם שיף לב"ה מה צריך ללמוד ביעור מאכיל' כיון דאית לי' צריכות' דלעיל א"כ ממיל' שניהם בכזית. והתוס' אין מתרצין רק מה עשו בלימוד ר"ז ותי' לענין כרת באכיל' גופה אבל לענין מה יליף ביעור מאכיל'. ודו"ק עכ"ל ולענ"ד נבס"ד דאצטריכו לב"ה ליליף ביעור מאכיל' דאל"ה א"כ מנ"ל לומר הצריכות' דחמץ משום דאין חימוצו קשה. ושאור צריכ' משום דאינו ראוי לאכיל' שמא משו"ה אצטריכא תרווייהו דחמץ ושאור. לומר לך דשיעורו של זה. לא כשיעורו של זה, ומאן סליק לעיל' ואתא ואמר. טעמ' דקראי למה איצטרכי תרווי'. שמא כדברי ב"ש. לזה הוצרכו ב"ה לילף ביעור מאכילה דכמו באכילה כזית בשניהם בין בחמץ בין בשאור כמו כן בביעור שוין בשיעוריהן וא"כ הא דאצטריכי חמץ ושאור זה משום דאינו ראוי לאכילה. וזה משום דאין חימוצו קשה. והבן: ברם יש להקשות בגוף קושי' הש"ס. מ"ט דב"ש. והא בעלמ' אמרינן וכי טעמיי' דב"ש אתי לאשמועינן. וכיון דמצד הסבר' נוטה לדברי ב"ה דזו"ז בכזית. ודברי ב"ש הם חידוש מאי נפ"מ' בטעמיי' דב"ש הא ב"ש במקום ב"ה אינה משנה. ונרא' עפי"מ דהעלה המוהרש"א במס' עירובין (דף י"ג ע"א) בתוס' ד"ה רע"א. ע"ז וע"ז נחלקו. והקשו התוס' וכי טעמיי' דב"ש אתי לאשמועינן. והקשה המוהרש"א על התוס'. דלמה לא העמידו דבריהם על המוקדם בההי' תלמוד שאמר לא נחלקו ב"ש ב"ה וכו'. וכי נחלקו מאי הוי הא ב"ש במקום ב"ה אינה משנה. ותי' דלא שייך להקשות וכי טעמיי' דב"ש אתי לאשמועינן רק היכ' דאמרינן דחולקין על ב"ה אבל ההיא תלמוד דאמר מודים ב"ש לב"ה ל"ש להקשות וכי טעמא דב"ש אתי לאשמועינן דכל כמה דאיכ' למימר דמודו ב"ש לב"ה עדיף טפי ע"ש. הה"ד ה"נ עיקר שקלא וטרי' דהסוגי' הוא לאסוקי מילת' דבאכיל' כ"ע ל"פ ואף ב"ש מודו לב"ה דזו"ז בכזית. ול"ש להקשות טעמי' דב"ש אתי לאשמועינן. דאדרבא טובא אשמועינן להודיעך כחן דב"ה דבאכילה מודו ב"ש לב"ה. ול"פ אלא לענין ביעור. ובחי' ביצה הארכתי עוד ע"ש. ודו"ק: