הין צדק י

(ה) פסחים (דף ק"כ). אמר רב מצה בזמן הזה דאוריי' ומרור דרבנן. וכו' תני' כוותי' דרבא ששת ימים תאכל מצות. וביום השביעי עצרת לה' אלקיך מה שביעי רשות. (פירש"י דכתיב וביום השביעי עצרת ולא כתיב תאכלו מצות. שהרי הוציאו מן הכלל אף ששת ימים רשות שאם רוצה לאכול בשר בלא לחם או להתענות רשות בידו) אף ששת ימים רשות וכו'. בזמן שאין בהמ"ק קיים מנין ת"ל בערב תאכלו מצות. הכתוב קבעו חובה עכ"ל הש"ס. ועי' במזרחי בפ' בא. ופ' ראה. שהאריך שם בביאור ש"ס הנ"ל. גם הקשה שם אם כל הימים של פסח אכילת מצה בהן רשות. א"כ למ"ל כולהו קראי דשבעת ימים תאכל מצות. וששת ימים תאכל מצות. לא לכתוב רחמנ' אלא בערב תאכלו מצות. ומסתמ' שהי' לחובה. וקראי דשבעת וששת למ"ל. והנה לפרש"י שכ' שאם רוצה לאכול בשר. או להתענות רשות בידו נראה דנשמר מזה הקושי'. דאצטריך למידרש דכל ימי הפסח רשות הוא אכילת מצה ואין חיוב לאכול פת דוקא. וכן הוא שיטת התוס' (בסוכה דף כ"ז ע"ש). אבל לשיטת הר"ן בסוכה דס"ל דחיוב לאכול פת בכולי יומי דפסח הדק"ל. אמנם לשיטת הר"ן שם בלא"ה לא קשה והוא עפי"מ דהקשה להר"ן דאם החיוב לאכול פת בשבת ויו"ט כמבואר בש"ס (ברכות דף מ"ט) דשבת ויו"ט לא סגי דלא אכל פת א"כ למ"ל דכתב רחמנ' קרא דבערב תאכלו מצות לקובעה חובה בלילה הראשונ' של פסח. הרי בלא זה נמי הו' ידע דמחויב לאכול מצה. דחמץ אין לו לאכול. ופת חיוב לאכול וע"כ דחייב לאכול מצה. ותי' דהו"א לאכול מצה עשירה. ובסוכות הו"א שיאכול כביצה עראי חוץ לסוכה קמש"ל ט"ו ט"ו מחג המצות. שמחייב לאכול כשיעור פת בסוכה א"כ איצטריך לקראי דששת ושביעי ללמד על הכלל כולו דכל שבעת הם רשות לאכול מצה לחם עוני. ואין החיוב לאכול מצה עשירה דוקא מדין עונג שבת ויו"ט. אלא דיוצא גם בלחם עוני. ואי בעי אכל מצה עשירה. אבל בערב מאכלו מצות לח"ם טונ"ו דוקא. ולא סגי בלא"ה. וצריכי כולהו קראי: וע"ד הפלפול. י"ל דאצטריכי הני קראי דששת ושבעת לדרוש מיניי' דכולהו יומי דפסח רשות הוא לאכול מצה עפ"י שהעלה החוו"ד (בסי' ק"י) בדעת הרמב"ם דס"ל סדא"ו מהת"ו לקול'. הוא משום דהתור' לא דבר' אלא בודאי א"כ יש חילוק בין לשון ל"ת. ובין לשון קום עשה. והיוצ' מזה דבלשון עשה כמו לענין אכילת מצה. אצטריך ששת ושבעת לענין רשות. לאכול ודאי מצה כי היכי דתידוק מיני' ודאי מצה הוא דתאכלו. הא ספק לא תאכלו. דאלו מלא יאכל חמץ. הו"א חמץ ודאי הוא דלא תאכלו הא ספק תאכלו. בא לשון עשה דששת ימים תאכל מצות ודאי. לאפוקי ספק דלא תאכלו. ואיצטריך שביעי לעשות רשות. ואצטריך בערב לקובעה חובה. אמנם לפי"מ שכתבנו בסמוך דקושית המזרחי לא אתי' אלא לשיטת הר"ן. והוא לשיטתו ס"ל ספיק' דאוריי' מהת"ו לחומר' אפי' בספק ל"ת. א"כ הדק"ל. ששת ושביעי למ"ל לענין רשות: אשר ע"כ נ"ל אומר הבא מחדש. דאצטריך קראי לעשות אכילת מצה בכל ימי הפסח רשות אליבי' דהר"ן. דהנה הר"ן (בסוכה דף כ"ז) הקשה למ"ל קרא דבערב תאכלו מצות כיון דחיוב לאכול פת בשבת ויו"ט. ממיל' ידעינן דצריך לאכול מצה. דלא סגי דלא אכיל פת. ותירץ דהי' יכול לקיים במצה עשירה. ע"כ הוצרך קרא לומר בערב תאכלו מצות לח"ם עונ"י דייק'. עיי"ש. א"כ א"ש דאצטריך קראי דששת שביעי לעשות אכילת מצה בכולי יומי דפסח רשות. דאף דחיוב לאכול פת בכל ימי הפסח היינו אפי' מצה עשירה. אבל לחם עוני כיון דהכתוב קבעו חובה. לליל פסח בערב. הו"א לאסרו בשאר ימי הפסח מצד בל תוסיף. כמו דאסור ליישב בשמיני בסוכה. לכך הוצרך להתיר. דרשות הוא לו לאכול מצה כל שבעת ימים. אפי' לחם עוני ואינו עובר על ב"ת והש"ס אזיל לאפוקי כאן אליבא דרבא לשיטתו דס"ל (ר"ה כ"ז) אף שלא בזמנו עובר בב"ת: ואני בחלומי על משכבי בלילות הוקשה לי. איך שיש כמה צדיקי' מחמירים שלא לאכול מצה רק בלילות הראשונות. הא הטו"ז העלה (בסי' קי"ז ביו"ד) דבדבר המפורש בתור' להתיר אין