הין צדק ח

יוצא י"ח בפסח משמע דלחם קרית לי'. דלמצה בעינן לחם עוני. א"כ ע"כ דמברכין המוצי' לחמ"ה וקשי' לרב יוסף אליב' דתדבר"י בא"ב פרורין כזית דמכאן נשמע דלחם מיקרי דהרי יוצא י"ח מצה לחם עוני. דהתם ליכ' למימר טעמ' משום דלצאת י"ח מצה לא בעינן דרך אכילתו. דע"כ דרך אכילתו בכך חשיבא דהרי תני אם חמץ הוא ענוש כרת. א"כ ע"כ דמברך עלי' ג"כ המוציא לחמ"ה וע"ז מסיק בשערסן דהשת' חזר להיות נקר' לחם ממש. ובלימוד הישיבה של מעלת כבוד אדומו"ר רשכבה"ג מרן הר"ר יקותיאל יהודה ט"ב זצללה"ה. הוצעתי דברים הנ"ל והוטבו בעוניו וקלסום בעה"י: (ד) הרמב"ם ז"ל (בפ"א מה' חומ"ץ ה' ב') וז"ל המניח חמץ ברשותו בפסח אעפ"י שלא אכלו עובר בשני לאוין שנאמר לא יראה לך שאור בכל גבולך. ונאמר שאור לא ימצא בבתיכם. ואיסור החמץ ואיסור השאור שבו מחמיצין אחד הוא. עכ"ל, וז"ל הכס"מ וא"ת הול"ל דעובר בג' לאוין. דהא עובר בלאו דלא יראה לך חמץ. וי"ל דלא יראה לך חמץ. ולא יראה לך שאור לא חשיבי אלא לאו אחד משום דלא בא אלא ללמד דהיינו חמץ היינו שאור וכדאמרינן בריש יו"ט (דף ז') פתח הכתוב בחמץ וסיים בשאור לומר לך היינו שאור כלומר אין בין חמץ לשאור. עכ"ל הרב כ"מ. וכתב עליו הצל"ח (ביצה דף ז') בד"ה פתח. ז"ל ודבריו הם דברי תימה. וכי ניים ושכיב הרב אמר להאי מילת' והי' סבור דמה דאמר"ז פתח הכתוב וכו'. היינו קרא דל"י לך חמץ. ול"י לך שאור והעתיק פתח הכתוב בחמץ וסיים בשאור. אבל באמת לא כן הדבר. ואיפכ' אמר ר"ז פתח הכתוב בשאו"ר וסיים בחמ"ץ, והיינו קרא שהביא רש"י שאור לא ימצ"א בבתיכם כי כל אוכל מחמצ"ת ונכרת"ה. ומאוד אני תמה על הכ"מ שלפי מחשבתו דר"ז על קרא דלא יראה לך חמץ ולא שאור קאמר דפתח וכו'. א"כ היכי קאמרינן כאן דלענין אכילה כ"ע אית להו דר"ז כי פליגי לענין ביעור ולדברי הכ"מ אדרב' עיקר הך הקישא לענין ביעור ואכילה לא נזכר כלל וכו'. עיי"ש בצל"ח: עוד שם ברמב"ם ה"ג. וז"ל אינו לוקה משום לא יראה ולא ימצא. אלא א"כ קנה חמץ בפסח או חימצו כדי שיעשה בו מעשה משמע דדעת רבינו דכשעשה בו מעש' לוקה ול"ס לי' דב"י וב"י הו"ל נל"ע כשיטת הר"י דמשהה ע"מ לבערו אינו עובר עליו. וכפשטי' דשמעתי' בפסחי' (דף צ"ה) דמבואר שם דב"י וב"י אינו לוקה דהוי נל"ע דתשביתו כפרש"י שם דה"ק קרא לא יראה וגו'. ואם יראה תשביתהו. ולעולם הוא בעמוד והשבת כל ומי המועד ע"ש. ועי' במשל"מ שהאריך בזה וכבר נלאו המפורשי' האחרוני' בזה. והנה בשעה"מ הבי' בשם ס' מקראי קודש הספרדי. לתרץ דהרמב"ם ס"ל דב"י לא הו"ל נל"ע: משום דלא אתי חד עשה ועקר תרי לאוי דב"י וב"י. ואף לדעת תוס' (מכות ט"ז) דבעינן דוקא סמוכין להדדי כמו לא יחליפנו ולא ימיר. דה"נ כתיב לא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור. ותפס עליו הטעה"מ דהא תרי לאוי דחמץ היינו לא יראה לך שאור. ושאור לא ימצא בבתיכם כמבו' ברמב"ם וזה לא הוי סמוכין. ולא יראה לך חמץ ול"י לך שאור הוי חד לאו ולהורות דהיינו חמץ והיינו שאור. ומסיים שם כשגגה היוצאה מלפני השליט הי' זה לפני שני גדולי הדור: ונראה בס"ד להפוך בזכותם דהני גדולי הדור דהאמתי יורה דרכו דלהורות היינו חמץ היינו שאור יש לנו דרשה דרבי זירא דלית מאן דפליג. כדמשמע מהא דמקשה וב"ש לית להו דר"ז וכמ"ש הצל"ח. דעיקר דרשא שלו מן הקרא וכמפורש דמי. דפתח בשאור לא ימצא בבתיכם ומסיים כי כל אוכל מחמצת בנתינת טעם לשאור דפתח בו'. אע"כ דהיינו חמץ היינו שאור. א"כ ממילא יתיר לן קרא דלא יראה לך חמץ ול"י לך שאור כי היכי דלילקי עליי' דלא לותי עשה דתשביתו לנתוקי תרי לאוי דסמיכי אהדדי. והא דנקט הרמב"ם בלשונו אינו לוקה משום לא יראה ולא ימצא וטפי הול"ל משום לא יראה לך חמץ ול"י לך שאור דהוי סמיכי אהדדי. לזה נקדים דעת המהרש"א ברפ"ק דחולין בתוס' ד"ה וסופג את הארבעים והקשו התוס' דהול"ל וסופג שמנים משום לא יחליפנו ולא ימיר. ותירץ המוהרש"א בהקשותו על קושי' התוס'. מהא דאמרינן בתמורה ד' ע"ב דלכך לוקי' בתמורה ולא חשוב לאו הנל"ע דואם