הין צדק ז

לחם לענין פסח. מברכין המוציא. ומאי קושיא נימא דאע"ג דהוי לחם לענין פסח לענין המוצי' בתר קביעותא אזלינן. דומיא דטרוקנין. ולא תיקשי לרבי יוסף מידי דקאמר דאין מברכין בכזית דהיינו היכא דלא קבע סעודתא עלויי' עכ"ל. הלח"ם: והנראה לפענ"ד בישוב דבר זה. הוא עפי"מ דיש לדקדק בלשון חכמים ז"ל. דלעיל בברייתא נקטו בלשונם לקט מכולן כזית אם חמץ הוא ענוש כרת. ואם מצה הואי אדם יוצא בו ידי חובתו בפסח ומר בר רב אשי גבי כובא דארעא נקט הדין ואדם יוצא בו ידי חובתו בפסח. ולא השמיענו ג"כ הדין אם חמץ הוא ענוש כרת כדנקט בברייתא. ואדרבא אמורא צריך לפרש דבריו. והלא דבר הוא. אשר מזה נ"ל לדון בזה דבר חדש. עפי"מ דמספקא לי' הרב משל"מ בפ"ה מה' יסוה"ת בד"ה. ויש לחקור הא דקיימ"ל דכל איסורין שבתורה אין לוקין עליהן שלכד"ה. אם נאמר ג"כ במ"ע דרחמנא אמר תאכל. כגון מצה ופסח. האוכלן שלכד"ה אם יצא ידי חובתו. ונראה דלא שנא דכי היכי דבמצות ל"ת דרחמנא אמר לא תאכל אמרינן דאם אכל שלא כדרך הנאתו דפטור משום דלא מיקרי אכילה ה"נ במ"ע דרחמנ' אמר תאכל אם אכלו שלכד"ה לא יצא י"ח משום דלא שמי' אכילה. עכ"ל: והנה בס' ישמח משה (פ' ראה) כתב דמאי דפשיטא לי' לבעל משל"מ. אכתי מבעי' לי' דיש לחלק בשלמא לענין לא תעשה דרחמנא אמרה לא תהנה והוא אכל שלכד"ה אינו עובר. משום דהרי לא נהנה מאכילת איסור כדרך שאסרתו התורה שלא להנות. מה שאין כן. היכא דצוהו הבורא מ"ע. אדרבא י"ל איפכא כיון דאנן קיימ"ל מצותי לאו להנות ניתנו. אלמא דלא הקפיד' התורה שיגיע אליו ההנאה להגוף מהמצוה. א"כ אף אם אכלו שלכד"ה יוצא דשפיר קיים מצות המלך (וכ"כ בנוב"י תניינא ועוד בס"א יעויי"ש.) ובאמת כי מצאתי סמוכין לזאת הסברא מדברי המהרש"א בח"א למס' הוריות (דף ו' ע"ב) דאמר רבב"ח מ"ד כי ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם. ופושעים יכשלו בם. במה הכתוב מדבר. בשני אדם שצלו פסחיהם אחד אכלו לשם מצוה. ואחד אכלו לשם אכילה גסה. זה שאכלו לשם מצוה עהכ"א צדיקים ילכו בם. וזה שאכלו לשם אכילה גסה עהכ"א ופושעים יכשלו בם. וכתב המהרש"א בח"א. דלעולם מיירי שאכלו שניהם אכילה כדרך שבנ"א אוכלי' ולאו היינו אכילה גסה דבמס' (יומא דף פ') כ"א האי אכילה גסה ר"ל. למלא כרוסן בבשר תאוה, ואחד אכלו לשם מצות אכילת פסח ולא למלא תאותו. נמצא ראי' למש"כ דאף שלא כדה"נ יוכל להיות דיוצא דלא הקפידה התורה שיהנה באכילתו. אדרבה לזה שאכלו לשם תאוה פושעי קרי לי'. ועם שיעור הדברים האלה חזי לאצטרופי עוד גם מש"כ הלח"ם שם בה' ברכות דכובא דארעא שהיא טרוקנין (כמבואר בש"ס ברכות) אע"ג דהוי לחם לענין מצה אי"ן דר"ך בנ"א לאוכלו. ע"ש. והה"מ כתב (בה' מ"א פ"ח הי"ד) הובא במשל"מ ה' יסוה"ת שם. דכ"ד הראוי לאכילה אין דרך הנאתו אלא אכילה ולא הנאה. וגם האכילה צריך שיהי' כתיקונו שלא יאכל כשעירב בו דבר מר ושארי דברים פרטיים המבוארים שם ברמב"ם כגון רטיו' למכתו. וא"כ גם להה"מ גם כובא דארעא חשיב שלכד"א כתיקונו. וא"כ אם אכלו בפסח כשהוא חמץ אין לוקה דגבי חמץ נמי בעינן דרך אכילה והנאה. ומעתה י"ל דבכיוון לא נקט מר בר רב אשי גבי כובא דארעא הדין אם חמץ הוא ענוש כרת האוכלה דכיון דאין דרך אכילת רוב בני אדם בכה"ג. אין ענוש כרת. משא"כ לענין חובת מצה יוצא. אף בכה"ג דהוי שלכד"ה משום דמצות לאו ליהנות ניתנו. וכנ"ל: אין ועתה אלא תשובה. למה שהקשה הלח"מ סתירת הרמב"ם מסוגי' הגמ' לעיל די"ל דהרמב"ם קשי' לי' ג"כ דיוק הנ"ל למה לא משמיענו מר בר"א הדין דכובא דארעא אם חמץ הוא. אע"כ כנ"ל דבחמץ באמת פטור משום דהוי שלכד"ה ולענין אכילת מצה יוצא משום דמצות לאו להנות ניתנו ולפ"ז י"ל דאף דלענין הברכה בתחילה מברך במ"מ. אעפי"כ יי"ח מצה למסקנת מר בר"א. משא"כ לעיל גבי חביצא. ע"כ מדקתני במתניתא דלקט מכולן כזית ואכלן. אם חמץ הוא ענוש כרת. ע"כ דכדרך הנאתו הוי. וקתני ג"כ אדם