הין צדק עג

מדכתב רש"י ליתני כביצ' דהוא שגור יותר במשנ' לענין טומאת אוכלין ובטומאת אוכלין השיעור כביצה בלי קליפתה מעתה י"ל דהכי קאמר המדח' דילמא לעולם אימא לך כותבות הגסה שאמרו יתיר' מכביצ' ר"ל מביצה בקליפתה. אבל סתמא כביצה בקליפתה ולא קשה ליתני כביצה השגור בטומאת אוכלין דהתם בלא קליפת' קאמר וא"נ כי הדדי ננהו וחד שיעורא אית להו לכותבות סתמא עם ביצה בלא קליפתה. ליכא למסתייעא משם. די"ל חדא מיניו' נקט דהיינו כותבות. או ביצה בלא קליפתה חד שיעורא אית להו. כ"ז מצאתי באמתחת הכתבים שלי שכתבתי בלימוד הישיבה של מעלת כבוד מרן הרב הגאון הקדוש בעל ייטב לב זללה"ה בשבת שובה שנת תרמ"ב לפ"ק בתשובה לכבוד אדוני אבי מורי זצללה"ה. וחתם עלי' בכת"י קודש מרן הנ"ל. בזה"ל. הנה שפתי לא אכלא מלדבר טוב על אודות בנו הבן יקיר הב' החריף ושנון שיחי' העומד על משמרת התור' ועבודה. ביגיעה והתמדה. התמיד ומצא כדי מדתו. להבין ולהשכיל מסברתו. יציץ ציצים ופרחים. יעלו ריח ניחוחים. ע"כ מהראוי לתומכו ולסעדו מזה במנה יפה כי נחוץ לו עד אין די באר ע"פ השדה דברי ידידו יקותיאל יהודא ט"ב. עכ"ל הזהב זי"ע: ואלה הדברים. הנני מוסיף על הראשונים שם בגמרא אמ"ר אלעזר האוכל חלב בזמן הזה צריך שיכתוב לו שיעור שמא יבא ב"ד אחר וירבה בשיעורין. מאי ירבה בשיעורי'. אי נימא דמחייבי קרבן אכזית קטן והתני' וכו' אלא דלא מחייבי קרבן עד דאיכא כזי"ת גדו"ל. וזה לשוני בגליון הש"ס שם. לענ"ד להביא ראי' מכאן שמה שחידש הגאון בצל"ח דף קי"ו בפסחים. דכזית של הראשוני' שהוא חצי ביצה היא כביצה שלימה שבזמנינו שנתברר לו במופת שהביצים נתקטנו בזמנינו וכו' א"כ שיעור זי"ת שהוא חצי ביצה. היא כביצה שלמה שלנו. וכזה אשער באכילת מצה ומרור ובכל שיעורי התורה. ושיעור רביעית של תורה הוא ג"כ יותר עפ"י מדה זו. ונקטינן לחומרא. עכ"ד. [ועי' בס' שערי שמים להגרא"וו ה' ר"ח סי' קס"ה ובהג"ה שחולק ע"ז] וכבר נתקבלה הלכה זאת מהגאון הנ"ל בכל תפוצות ישראל בענין שיעורי תורה לחומרא, ומעתה א"ש ומובן ג"כ הש"ס דילן. דלא שתהא תורה חדשה ח"ו. וכאלו טעו הקדמונים בהוראה. דא"כ יקשה קושית הכפו"ת. דבכה"ג שב מידיעתו מיקרי. כיון שיתברר שטעם בשיעור אבל להנ"ל דמיירי שאמרו שנתקטן. או להיפוך שנתגדל, בכה"ג א"ש דלא הוי שב מידיעתו. דשמא לא יהי' נזקק להאמין שהם בשינוי קטנות וגדלות. ולמאי דאסיק שמא יבא ב"ד אחר דלא מחייבי קרבן עד דאיכא כזי"ת גדו"ל. רצונו לומר דהם יאמרו ויוכיחו במופת דהבצים נתקטנו. וירבה בשיעורין שמקדם. וכן יכולין לומר שהזתי"ם נתקטנו. וממילא דהשיעור עד דאיכא כזי"ת גדול. דהיינו כביצה שבזמנינו. ואם לא יכתוב לו השיעור כמה שאכל. יכול לבא לידי חולין בעזרה. אח"כ מצאתי בהג"ה מהרש"ש שהביא בשם חכם אחד. שהקשה בש"ס דהכא עד דאיכא כזית גדול. א"כ נימא גם לענין אכילת מצה בליל א' של פסח. שיאכל כל כמה דאפשר. היינו שלא לאכול ד"א זולתו לשבעה. מפני חשש זה כי אולי יגדל השיעור. והשיב דמעיקר' דמלתא. אין לך אלא שופט שבימיך. ע"ש. ונעלם ממנו דברי הגאון בצל"ח שם. דאה"נ דפסק הגאון להחמיר בכל השיעורין. עד דאיכא כזית גדול. לערך ביצה שבזמננו בכל שיעורי תורה לחומרא. לענין מצות עשה דאכילת מצות ושיעור רביעי' דכוסות. ושיעור מקוה. הכל להחמיר ולא להקל. ומכאן ראי' דלא כיש מי שחולק על הגאון בעל צל"ח. דלחוש לחומרא בשיעור תורה. עד דאיכא כזית גדול. שהיא כביצ' שלמה שבזמנינו: לשלש עשרה מידות בסליחות לי"ג מדות עמדתי לדקדק. איך שאומרים שלש עשרה פעמים הי"ג מדות. עם הפזמונים. וכן הייתי מונה בסליחות לערב ראש השנה. עד קפיטל שלש עשרה מדות האמורות בחנינה. ג"כ נשנו הי"ג מדות שלש עשרה פעמים. וכן בנעילה ליום כפור חזרו ונשנו י"ג פעמים י"ג מדות. ויען כי ער"ה אומרים עוד יותר סליחות וחוזרין עוד פעמים הרבה הי"ג מדות