הין צדק ו

ובמצה כתיב ומצות על מרורים יאכלוהו. א"כ הו"ל ממילא שלכד"ה וע"כ דיוצא המ"ע דהיינו מצותה, ובודאי הל"ת לא הי' עוברים משום דהו"ל שלכד"ה ואין לתרץ משום גזירה דשלכד"ה אטו שמא יאכלו כדרך הנאתן. וכמו שתירצו התוס' גזירה כזית ראשון אטו כזית שני. דהשתא אפי' יאכלו כדרך הנאתן לא יעברו על ל"ת דחדש. דהדק"ל דיבא עשה דבערב תאכלו מצות וידחה ל"ת דחדש מאי אמרת גזירה כזית ראשון אטו כזית שני וכתי' התוס'. ז"א דהשתא הו"ל גזירה לגזירה. שלא כד"ה אטו כדרך הנאתן ובדרך הנאתן כזית ראשון אטו כזית שני, וגזירה לגזירה לא גזרינן. אמנם נלפענ"ד דלכאורה יש להקשות אגוף דברי התוס' בשם הירושלמי דהקשה דנימא עשה דמצה דוחה ל"ת דחדש. הא קיימ"ל דהיכי דאפשר לקיים שניהם. ל"א עשה דוחה ל"ת. וכאן הי' אפשר לקיים שניהם. דהי' יכולין לאכול בכיון אכילת מצה בשלכד"ה. דהעשה היו יוצאין ול"ת אין עוברים. אע"כ מזה ראי' מוכרחת לסברת המשל"מ. וכן דעת הירושלמי. דאף במ"ע דרחמנא אמר תאכל. אם אכלו שלכד"ה לא יצא י"ח. ול"ה אפשר לקיים שניהם. ומקשה שפיר דנימא דאתי עשה ודחי לל"ת דחדש. נמצא דקושיא חדא מתורצת בירך חברתה. דכיון דקושית הירושלמי לא אזלא רק אי נימא דבמ"ע אינו יוצא בשלכד"ה. א"כ אף אם נכריח כצד השני לומר דבמ"ע יוצא אף באכילה שלכד"ה. לא קשה אמאי לא אכלו מצה בלילה הראשונה בשלכד"ה. דאז הי' שייך שפור לומר גזירה דשלכד"ה אטו שמא יאכלו כדרך הנאתן דהשתא יהי' אסור כדרך הנאתן מדינא דאוריי'. דהשתא לא שייך לומר כקושית הירושלמי שבאם יאכלו כדה"נ שיבוא עשה וידחה הל"ת. דהשתא. דאזלינן בסברא דיוצא י"ח במ"ע בשלכד"ה. א"כ אפשר לקיים שניהם ול"א דאתי עשה ודחי לל"ת ואין אנו צריכים לאסוקי לתי' התוס' גזירה כזית ראשון אטו כזית שני. ואסור לאכול מדאוריי' בכדרך הנאתן וממילא הו"ל למיגזר שלכד"ה אטו כדרך הנאתן וא"ש ודו"ק: וביותר יש לומר דקושי' הירושלמי אזלא אליבא דר"ש דס"ל כ"ש למלקות וכתב המהרש"ל (במ' שבועות) דלר"ש אפי' שלכד"ה אסור דלא גרע מכ"ש. א"כ קשה לר"ש אמאי לא אכלו מצה דל"א לקיים שניהם ויבא עשה וידחה לל"ת דחדש וע"ז הוצרכו לגזרה דכזית ראשון אטו כזית שני, אבל קושייתי הנ"ל אזיל אליבא דמאן דס"ל דשלכד"ה מותר. ולצאת י"ח מ"ע יוצא אף בשלכד"ה. א"כ נופל קושיית הירושלמי. דליכא למימר יבוא עשה וידחה לל"ת. דהשתא ס"ל דאפשר לקיים שניהם. א"כ כזית ראשון אסור מדאורייתא. ושפיר גזרינן שלכד"ה אטו בכד"ה. דו"ק: דרוש לשבת הגדול (ג') הרמב"ם ז"ל (בפ"ו מה' חמץ ומצה ח"ו) פסק אחד מצה שנאפית בתנור או באילפס וכו'. אפי' אפאה בקרקע. הר"ז יוצא בה ידי חובתו. ובהלכות ברכות (פ"ג ה"ט) פסק עיסה שנאפית בקרקע כמו שהערביים שוכני המדבריות אופים הואיל ואין עלי' צורת פת מברך עלי' בתחילה בורא מיני מזונות ואם קבע מזוני עלי' מברך המוציא. עכ"ל. ודקדק עלי' הלחם משנה. מש"ס בפ' כיצד מברכין (דף ל"ח) שאמרו מר זוטרא קבע סעוד' עלוי' ובריך המוציא לחמ"ם וג' ברכות. אמר מר בר רב אשי. ואדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח. והב"י (בסי' קס"ח) אומר אליבא דבעל הטורים ז"ל דרב אשי פליג אדלעיל וסבר דכיון דהוי לחם לענין פסח הוא הדין לענין המוציא ובכל גוני מברכין עלי' אע"ג דלא קבע סעודה עלי'. אבל רבינו ז"ל אין דעתו כן. דהוא פסק שם דיוצא ידי חובתו בפסח. והכא פסק דוקא היכא דקבע. (ולכאורה י"ל דלק"מ דשאני התם בפסח דמצוותו קבעתי' כיון דאחשבי' לאכילת לחם עוני לענין מצה. ההד"נ לענין המוצי' מיחשב לחם ומברך המוציא דזהו קביעותי'.) אבל היכא דלא קבע לא. וא"ת א"כ דאין ללמוד דין המוציא מדין פסח. מה הקשה שם (דף ל"ז) אביי לרב יוסף גבי חביצא אלא מעתה לתנא דבי ר' ישמעאל וכו'. וכ"ת ה"נ והתניא לקט מכולן כזית ואכלן אם חמץ הוא ענוש כרת ואם מצה הוא אדם יוצא בו ידי חובתו בפסח. מ"ש דמקשה לי' דמדהוי