הין צדק סט

י"ג מד"ר והקב"ה מוחל. וההפלאה פי' בזה הפייט אל הורת לנו לומר שלש עשרה רצונו מן מדת אל יוצאת הוראה לנו. לומר שלש עשרה באמיר' בעלמ'. דא"א שיעשה עצמו קל כי לא איש אל. והנה זה ההוראה גמורה. באם נפרש ביעקב ויקרא לו אל. הוא כפשוטו של רש"י ז"ל. אבל אם נפרש כדברי המדרש שהקב"ה קראו ליעקב אל. א"ל אני אל בעליונים. ואתה אל בתחתונים הנה חוזר ספק של ההלכה לקדמותו. שמא יעשו לפני ממש בפועל כסדר הזה. לזה רש"י ז"ל בדורו פסק להלכה אשר דברי רז"ל בפסוק ויקרא לו אל. שהקבלה קראו ליעקב אל אין כוונתם שיהי' זה דוקא כונת המקרא. משום דא"א לאדם להיות אל. וכו' רק דברי תורה כפטיש יפוצץ סלע, ואני לישב פשוטו של מקרא באתי כדי שיופסק בב"ד של מטה כפשוטו, וממילא יקיימו גם בב"ד של מעלה דיעשו לפי כסדר הזה. לומר שלש עשרה באמירה בעלמ' סגי. וכ"ז אי אמרינן תורה לא בשמים היא. רק כאשר יופסקו בב"ד של מטה כן יקום למעלה כמש"כ בספר בני יששכר שם. אשר לזאת הכונה כוונו חכמינו ז"ל לאפסוקי הלכתא. תתאה גבר כך שיהי' תמיד ההלכתא כב"ד של מטה. נגד ב"ד של מעלה כדין תתאה גבר. וכשמואל. וממילא דקיי"ל נמי כשמואל בדין אין הולכין בממון אחר הרוב. דלא תיקשי הלכתא אהלכתא. וזשא"ה או מי יחי"ה בתשוב"ה. משמו אל ר"ל אם נחזיק כאידך פירושא שהקב"ה קרא ליעקב אל א"כ אין הוכחה לומר שלש עשרה. משמו. אל. דהרי אז כל אדם צריך לייגע שישי' עצמו' לבחי' אל. ואיך ובמה יזכה את ארחו לבא לידי כך. ואין במה להתנחם רק משמוא"ל. אם יהי' הלכה כשמוא"ל דתתאה גבר ואנן קיימ"ל בב"ד של מטה כאידך פירושא כפשוטו של מקרא דיעקב קראו למזבח אל. להיות שמו ושבחו של מקום נזכר על המזבח ע"ש הנס. וא"כ לא איש אל. ואז א"ש אל הורת לנו לומ"ר שלש עשרה באמיר"ה בעלמא. וזש"א המד"ר הה"ד. למען שמך הו"י רחמים. וסלחת לעוני. כ"י רב הוא. ר"ל א"י רב הוא. וההלכה כמותו אז אני צריך לרחמים גדולים ואז רק למען שמך הו"י רחמים. וסלחת לעוני כי רב הוא והבן: והואיל דאתא לידן סוגי' דאין הולכין בממון אחר הרוב נימא בה מילתא. במס' (ב"ק דף כ"ז). המניח את הכד ברה"ר וכו' בעל החביות חייב בנזקו. ובגמ' פריך פתח בכד וסיים בחבית. וכו' נפ"מ למקח וממכר. וכו' מהו דתימא זיל בתר רובא קמ"ל דאין הולכין בממון אחר הרוב. וכתבו התוס' בד"ה המניח. בסופו והה"ד דהו"מ למימר איפכא. מה"ד זיל בתר חזקה קמ"ל וכו'. אלא משום דמתני' מוכחא דבא להשמיענו דל"א בתר רובא. דכד וחבית חדא נינהו. ולפי"ז א"ש טפי אליבא דרב וכו'. וי"ל דכוונתם להעמיד המשנה לאשמעינן אליבא דהלכתא. דקיי"ל כשמואל דאין הולכין בממון אחר הרוב. עדיפא לי' טפי לומר דבכה"ג גבי רב מודה דהדמים מסייעין. ודו"ק. והקשו בתוס' תימה. מה טעם אין הולכין ליתי בקו"ח. מדיני נפשות כדאמרינן בפ"ק דסנהדרין (דף ג':) ור' יאשיה מייתי לי' בק"ח מדיני נפשות. ומה דיני נפשות דחמירי אמר רחמנא זיל בתר רובא. ואפי' רובא דליתי' קמן אזלינן בדיני נפשות בתר רובא. וכו'. ונלפענ"ד דלכאור' צ"ב לפרש במאי קמיפלגי רב ושמואל. אמנם י"ל דבהא קמופלגי רב סובר הולכין בממון אחר הרוב דיליף מקו"ח מדיני נפשות. ואף דקיימ"ל אין עונשין מן הדין. ה"מ עונש הגוף אבל ממון כבר כתבו התוס' (בב"ק דף ד' ע"ב) בד"ה ועדים דגבי ממון עונשין מן הדין. והסברא י"ל. דבאמת קו"ח הוא אחת מי"ג מדות שהתורה נדרשת בהן אך דהתורה גלי לן קרא יתירא דאחותך היא בעריות במס' (מכות דף ה':) למימרא דאין עונשין מה"ד א"כ י"ל אין לך בו אלא חידושו. או לסברת הה"מ שהובא במוהרש"א (סנהדרין ס"ד.) דאין עונש הגוף בלא אזהרה. וא"כ דנילוף מקו"ח קודם האזהרה ואין כח בקו"ח לפעול שני דברי'. אזהרה. ועונש. ולפי"ז העלה דהיכא דיש גילוי מילתא על אזהרה שפיר מצינו למילף עונש מקו"ח. מעתה י"ל דזהו הסברא דבממון עונשין מן הדין. דבממון לא צריך אזהרה. כמבואר בתוס' (מכות דף ד') בד"ה לוקין דליכא אזהרה (לאו) בשן ועין. וכתיב שלם ישלם. ע"ש. א"כ ממילא בממון י"ל דעונשין מה"ד ועי' עוד מה שכתבתי בזה בס' (מאזני צדק)