הין צדק ה

דהיינו עד שנראה בה סימני שיאור כמבואר בר"פ כל שעה. והיינו הכסיפו פני' וקרני חגבים דהיא סימני סידוק וחימוץ. ואז יהי' עוד עשה דשריפת חמץ. וחזי לאצטרופי לעשה דשריפת קדשים. שיהיו שני עשין וידחו עשה ול"ת דיו"ט ויוכל לשורפו. ונלפענ"ד עפימ"ש בתשובת מהר"ם מינץ (סי') שעמד להקשות האיך משכחת שיעבור בב"י וב"י בכל חמץ. הרי לעבור צריך שיעור כזית וכמבואר במשנה רפ"ק ביצה. וכיון דעומד לישרף כשרוף דמי וכתותי מיכתת שיעורי'. אך דזה ל"ק דכמו דאמרי' שני דברים אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתו' כאילו הן ברשותו לעבור עליו. כמו כן י"ל דעשאן הכתוב כאלו הי' בו שיעור לעבור דאלת"ה לא משכחת לעבור בל"ת דב"י וב"י. אלא אי קשי' הא קשי' גבי תרומה טמאה דעומד לשרוף מחמת תרומה טמאה. א"כ אין בה שיעור דכשרוף דמי וכתותי מוכתת שיעורה. א"כ איך יעבור בב"י וב"י וא"כ ישהנו עד הלילה. ותי' בס' הנ"ל משום דאסקינן בגמ' דהא דעובר אף דאינו שלו דשל אחרים ושל גבוה אינו עובר עלי'. ה"ט הכא דעובר משום דהואיל אי בעי מיתשל עלה הוי' כשלו. א"כ הה"נ דלא קשה דנימא כתותי מיכתת שיעורי' דכיון דהואיל אי בעי מיתשל עלה. וחזי' לי' ואינה עומדת לשריפה. ועפ"ז ממילא מתורץ גם מה שהקשיתי. דמה אמרת להשהותו עד שיחמיץ ויהי' שני עשין לשורפו וידחו ל"ת ועשה דיו"ט. דממנ"פ ליכא אלא עשה חדא. דעד שלא נשאל ליכא עשה דשריפת חמץ משום דכתותי מיכתת שיעורי' מחמת שעומד לישרף מכח תרומה טמאה. מה תאמר דל"ה כתותי' מיכתת דהוי כחולין משום הואיל אי בעי מיתשל עלה והוי כנשאל דכל שבידו לאו כמחוסר מעשה. א"כ יפול עשה דשריפת קדשים. וממנ"פ ליכא אלא עשה חדא ודו"ק. עי' בסו"ס פני יצחק לזקני הגאון ז"ל בשמי: וכעת נ"ל בעיקר הקושי' לתרץ עפ"י פשטות כיון דכל עיקר הלאו דב"י וב"י ועשה דתשביתו הוא רק ע"י הואיל אי בעי מתשל א"כ תינח לענין ב"י וב"י דהחמץ הוא בעין שייך שפיר לומר דעובר אף שהוא של כהן הואיל אי בעי מיתשל והוי שלו. כיון דעדיין החמץ לפניך בעין משא"כ דנימא שיקיים שני עשין בבת אחת שריפת חמץ ושריפת קדשים טמאים זה לא משכחת דכיון שמתחיל לשורפו לקיים מצות שריפת קדשים. ליתא לעשה דשריפת חמץ. דהשתא ליכא למימר הואיל אי בעי מתשיל דהרי שרוף לפניך בחזקת קדשים טמאים ואינו בעין. דהרי במצות שרפת קדשים עסוק וקאי. ועוד י"ל דמיד שמתחיל לשורפו בתורת קדשים שוב ל"ה בידו לאתשולי דאז משוי ברכתו שבירך על שריפת קדשים טמאים ברכה לבטלה למפרע. ועיין. וממילא ממנ"פ ליכא אלא עשה חדא. ודו"ק: ב) קידושין (ל"ח ע"א) בסוגיא דחדש. בתוס' ד"ה אקרוב עומר והדר אכול כתבו בירושלמי מקשה למה לא אכלו מצה מחדש ויבא עשה דבערב תאכלו מצות וידחה לא תעשה דחדש. ומתרץ דאין עשה דקודם הדיבור דוחה ל"ת דאחר הדיבור (ועי' בפנים בש"ס הירושלמי בפ"ב דחלה. ובמראה הפנים שם בארוכה) אי נמי יש לומר דגזירה כזית ראשון אטו כזית שני' עכד"ה והנה לכאורה קשה לי למה שעלה ונסתפק הגאון במשל"מ (בפ"ה מה' יסוהת"ו) וז"ל. ויש לחקור בהא דקימ"ל בכל איסורין שבתורה אין לוקין עליהם שלכד"ה. אם נאמר ג"כ במ"ע דרחמנא אמר תאכל כגון מצה וקרבן פסח. אם אכלן שלכד"ה אם יצא י"ח. ונראה דלא שנא דכי היכי דבמצות ל"ת דרחמנא אמר לא תאכל. אמרינן דאם אכלו שלכד"ה דפטור משום דלא מיקרי אכילה. ה"נ במ"ע דרחמנא אמר תאכל אם אכלו שלכד"ה לא יצא י"ח. משום דלא שמי' אכילה. אלא שלא ראיתי כעת דין זה בפירוש במ"ע. עכ"ל, (ועיי' בנוב"י מה"ת בהשמטות באו"ח) שהסביר סברת המשל"מ. משום דמצות לאו להנות ניתנו. משא"כ באיסורין דתליא בהנאה כמו שמצינו בנבלה הראוי' לגר וכו' ע"ש. ועי' עוד בס' ישמח משה עהת"ו (פ' ראה) שצדד בזה להביא ראי'. ועי' מש"כ בחידושי עהת"ו (פ' אמור) בשם אבא מארי ז"ל השייך לענינינו והנה אם נאחוז כסברא מכח מצות לאו להנות ניתנו לומר דיוצא במ"ע אף שלכד"ה. יקשה מאוד למה לא אכלו מצה מחדש. בשלכד"ה. ובפרט למש"כ הרמב"ם דבעירב בו דבר מר מיקרי שלכד"ה.