הין צדק נד

לבקשת השיבנו ה' אליך. ונשובה. שלא תאמר לדחות אותנו שהדבר תולה בנו שמקודם נשובה אל ה'. כי אין זה ביכולתינו. עז"א אמרינ"ו האזינה ה' וגו' שיהי' דידן נצח כמו שאנו אומרים. וכן יהיו לרצון אמר"ו פינ"ו דייקא. והטעם למה. שלא נוכל לפרש מפני המקטריגים ובושת הפנים. ע"כ והגיו"ן לבנ"ו לפניך ה' צורינו וגואלינו: כרחם אב על בנים כן תרחם ה' עלינו. אם אומר כרחם אב כן תרחם. ממילא הי' מובן דאב על בנים קאמרינן. וי"ל דהנה עינינו הרואות דעד כאן רחמי האב על בן בזמן שהוא בביתו סביב לשלחנו. אבל אחר חתונת כלו רחמיו. ולא ירצה לידע ולישא בעול. הרבה הם אשר יתאכזרו על בניהם. ע"כ אנו אומרים כרחם אב על בנים כבזמן שהיא עם הבנים ביחד. דאז אפי' אם חש בראשו של אחד מבניו. לא יוכל להשית עצות בנפשו מה יש לעשות. כן תרחם ה' עלינו: אל תזכר לנו עונות ראשונים מהר יקדמונו רחמיך כי דלונו מאוד (תלים ע"ט ח') לכאורה עונות ראשונות הול"נ. אמנם י"ל ע"ד מאחז"ל שבת קי"ב: אם הראשוני' כמלאכי' אנו כבני אדם אם הראשוני' כבני אדם אנו כבהמה. והנה כתב בס' לב דויד פרק י"ב ששמע מפי סופרים איש מפי איש מפי הרמב"ם. שהאדם גדול ל"ה רוצה לקרות וידוי יוה"כ. כי ידע בעצמו שלא עשה דבר עבירה. ולמה ידבר שקרים לפני ית"ש. והוא חותמו אמת. והשיבו הרמב"ם. אלו ידעת אתה הנלבב כמה חומר עבודת ה' יתעלה. וכמה צריך לעבוד האלוקי הזה. והיית מקיף העבודה הראוי' והמוכרחת לאדון הזה. היית יודע בודאי שאין כל יום שאין אתה עושה כל האמור בוידוי ועוד נוסף כהנה וכהנה. וכל אדם נידון לפי גודל חכמתו וכו'. לפי מה שהיא אדם כן משפטו ושאתו. ואף ע"ז שדברת עתיד אתה ליתן את הדין עכ"ל. ולזה אנו מבקשים אל תזכר לנו עונות הראשוני"ם כמלאכי'. כי אז ח"ו יעשן אף ה' דין אם ידוקדק מהר יקדמונו רחמיך. כי דלונו מאוד ואין מהראוי שיחשוב השי"ת לנו עון מעונות הראשוני'. רק לפי מיעוט ערכינו וחולשת מוחינו ודעתינו הקצרה וצדקינו במשפט: א"י לפי שנאמר פוקד עון אבות על בנים וגומ' ע"ז נתפלל אל תזכר לנו עונות ראשונים רצונו בזה מדורות הראשונים מהר יקדמונו רחמיך כי דלונו מאוד. ודי להפקיע עצמינו מדלותינו ושפלותינו: בהפטורה לפרשת שופטים אנכי אנכי הוא מנחמכם וגו'. י"ל הכוונה כי זאת נחמתינו בענינו. בהעלות על רוחינו. אף כי כביכול בכל צרתם לו צר ושם נאמר קרי וכתיב ל"ו. ול"א. כי אם יודע שביכול לו צר ממילא לא צר. ע"ד יקראני ואענהו עמו אנכי בצרה אחלציהו ואכבדיהו אורך ימים אשביעהו ואראהו בישועתי. והראיה מגלות מצרים כי שם נאמר. אנכ"י ארד עמך מצרימה. ואנכ"י אעלך גם עלה. ע"כ אמר אנכ"י אנכ"י הו"א מנחמכם. וגו': בפרשת אמור. ובקצרכם את קציר ארציכם לא תכלה פאת שדך בקצרך וגו' לעני ולגר תעזוב אותם אני י"א. פירש"י אמ"ר אבדימי בר"י מה ראה הכתוב ליתנה באמצע הרגלים פסח ועצרת מכאן ור"ה ויוה"כ וחג מכאן ללמדך שכל הנותן לקט שכחה ופיאה לעני כראוי מעלה עליו הכתוב כאילו בנה ביהמ"ק והקריב עליו קרבנותיו בתוכו. ונראה עוד בס"ד עפ"י הזוה"ק במאמר ליום השבת ות"ח דכולהו שאר זמנין וחגין בעי ב"נ ליחדי ולמיחדי למסכנו ואי איהו חדי בלחודא ולא יהיב למסכני עונשו' סגי וכו' לכך ראה הכתוב ליתן למצות פאה באמצע הרגלים לחייב הרגלים במתנות עניים והפסיק במתנות עניים קודם ר"ה ויוה"כ עפי"מ שפי' בס' מאזני צדק בפ' שופטים דלעיל כתיב ולא יראה את פני י"א ריקם איש כמתנת ידו. כברכת י"א אשר נתן לך שופטים ושוטרים תתן לך. רצונו לומר דהנה ידוע הצירוף מחדש אלול יוצא מהפסוק. וצדקה תהיה לנו כי ע"ד וחטאך בצדקה פרוק. וע"י תשובה. ותפלה וצדקה. מעבירין את רוע הגזירה ח"ו ע"כ צריך האדם להרבות בצדקה בימים הנוראי' הבע"ל וזה שא"ה ולא יראו פני ריקם איש כמתנת ידו כברכת י"א אשר נתן שופטים ושוטרים תתן לך כמו שיהי' מתנת ידו כה יהיו השופטי' והשוטרים ומזה יהי' השופטים והשוטרים אשר תתן לך בר"ה ויוה"כ