הין צדק לט

בלבות בני ישראל שיהיו כלי מוכן לקבל תורה שבע"פ דאלו השי"ת צוה לקדש שני ימים ומשה הוסיף יום אחד מדעת"ו דזה הוי בחי' תורה שבע"פ גזרת חכמים. וזה יהי' הכנה לקבלת תשבע"פ כולה ועי' מה שכתב בסה"ק קדושת לוי לתרץ קושי' המג"א דהאיך אנו אומרים בשבועות זמן מתן תורתינו שהיא יום ששי בסיון ואנן קיימ"ל בזיון בסיון ניתנה תורה וכתב דזה קאי על ראשית מחשבת הבוות"ש שרצה מתחילה להיות נתינת התורה בששי בסיון ממילא נשאר רשימו עילאה והארה של מתן תורה גם בששי עיי"ש. דברי' כנתינתן מסינ"ו. ולי שפיר קדמי להוסיף דיום הששי הוא בחי' תורה שבכתב. ויום שביעי בסיון הוא בחי' תושבע"פ. מה שהוסיף משה מדעתו. ולכך יש לומר דלשון חכמים מרפא במה שקראו לחג השבועות עצר"ת. ע"ש שעצר עצר משה זמן נתינת התורה עד יום זיין בסיון. והנה על מצות חכמי' ז"ל מגיע שכר גם בהאי עלמא כנודע ע"כ שפיר אמרו דהכל מודים בעצר"ת דייקא. דבעינן נמי לכם לכל צרכיכם. ומפרש בגמ' מ"ט יו"ם שניתנה בו תורה הוא. ולכך מפרש רש"י ז"ל להראות שנוח ומקובל יום זה (דייקא שהוסיף משה מדעתו לישראל) שניתנה תורה ב"ו. והנה מזה היום של נתינת התורה וע"י מה שהוסיף משה נצמח ראשית דבר של תושבע"פ. ועי"ז ניתנה כח ורשות לכל ת"ח שבכל דור ודור להוסיף גדרים וסייגים לתושב"כ. ואנו מחוייבים לציית להם מלא תסור מן הדבר אשר יגידו לך. ולכך נקראים ת"ח שבכל דור בחי' רבי ובחי' רב. ע"כ רב יוסף ביומא דעצרתא דייקא הוא חג השבועות שנעשה עצרת ע"י מה שהוסיף משה אז יום א' מדעתו. שזכו ישראל לשני התורות תורה שבכתב. ותשבע"פ. אמר אי לא האי יומא. דייקא דקא גרים לנתינת התורה. רק כמו שהיתה הצווה מאת הבור' ית"ש מתחילה. אז כמה יוסף בלא רב או רבי. איכא בשוקא שנקראי' יוסף. ומה ביני לבינם. עי' רש"י ז"ל. אבל השתא הכא איקרי רב יוסף ומגדלתו ומרוממתו על כל האנשים: ובעיקור קושי' המג"א (או"ח סי' תצ"ד) נלפע"ד דלא קשה דהרי עינינו הרואות שאנשי כנה"ג תיקנו לנו לומר בלשון זה יו"ם חג השבועות זמ"ן מתן תורתינו. נמ"א דלשון יו"ם לחוד ולשון זמ"ן לחוד. דלשון זמן מורה משך הזמן דכל החדש השלישי. הוא זמן מתן תורה. ירחא תליתאי. ושלשת ימי הגבלה הוא ג"כ הכנה למתן תורה. וכן ארבעים יום שהי' משה בהר ג"כ בכלל זמ"ן מתן תורה. נמצא דשפיר מצלינן האידנא בשמ"ע יום חג השבועות דלענין ספירת שבעה שבועות האי יומא דקא גרם למימני שבעה שבועות. אבל לענין מתן תורה לא מזכירינן יום מתן תורה אלא דז"ה במשך זמן שהי' מתן תורתינו. וכמו שאנו אומרים יום חג המצות הזה זמן חירותינו דודאי יום חג המצות הזה יומא דקא גרים בערב תאכלו מצות בלילה הראשונה חובה. אבל יום חירותינו לא קאמרינן דזמן חירות הי' שמנה ימים ששהו ישראל מציאת מצרים עד שאמרו שירה על הים כמבואר ברש"י בס"פ שלח. גם התחלה לחירות הי' מקודם קיחת השה שבעשור לחדש הראשון ע"כ אנו אומרים יום חג המצות זמן חירותינו שהי' במשך הזמן חירותינו וכן גבי חג הסוכות הזה זמן שמחתינו וכי סד"א יום שמחתינו זמן אסיפה הוא רק ביום הראשון דסוכות אלא יום חג הסוכות שהיא זמן שמחתינו זמן אסיפת תבואתינו דמהחג עד חנוכה זמן שמחה היא של אסיפה. אף אנו נאמר יום חג השבועות זמן מתן תורתינו. שחל להיות במשך הזמן מתן תורה הקדושה. והראה לי מו"ה חיים מסטריטערא שבמג"א כתב האיך אנו אומרים יום מתן תורתינו. כנראה דקשיא לי' דהאי יומא הוא דקא גרים. ותימה כי לא נמצא נוסחא זאת בשום סדר תפילה. ולא בקדמונים גם לא הרגישו בדבר כל האחרונים. ומקום הניחו לי בסייעתא דשמיא: בש"ע (או"ח סי' תצ"ד) כתב המג"א בשם הזוהר שחסידו' הראשונים הי' נעורים כל הלילה וכבר נהגו רוב הלומדים לעשות כן. ואפשר לתת טעם ע"פ פשוטו לפי שישראל היו ישנים כל הלילה והוצרך הקב"ה להעיר אותם כדאיתא במדרש לכן אנו צריכים לתקן זה. עכ"ל. והנה צריך טעמא רבא לתרץ דעת ישראל קדושים. ובפרט דור דעה כמותם. ואפשר עפ"י מה דאיתא לתרץ (עפ"י המד"ת פ' נח. שופטי') קושי' התוס' בשבת דאמרו מכאן מודעא רבא לאורייתא. וקשה הרי אמרו כל