הין צדק כ

טז יזהרו שלא ללוש לעת ערב רק לאור היום: יז המיירע טעפעל ראוי להחמיר לדעת קצת הפוס' שלא יחזיק יותר ממדת ליטער וחצי: יח שלא יקחו חביות של יין למים שלנו כ"א אחר הגעלה והיינו לכתחילה אבל בשעת הדחק מותר ע"י הדחה: יט נכון ליקח מצה שלימה לצורך חלה כדעת רש"ל: כ ליזהר ליקח חלה מהמצות ע"י צירוף סל קודם יו"ט ואם שכח צריך ש"ח. ואם לא הי' בכל עיסה לבד שיעור חלה כ"א כנהוג לאפות עיסה פחות משיעור וכאמור למעלה אזי הסל מצרפן ומותר לאכול ביו"ט אח"כ להפריש בחוה"מ ואם היה בכל עיסה לבד שיעור חלה אז צריך לשייר מעט מכל מצה ומצה שאוכל ולהפריש מזה הנותר בחוה"מ: כא שלא ללוש בעריבה של עץ כי א"א לנקרו ולהדיחו היטב שלא ישאר בו מעט בצק: כב להעמיד איש נאמן ות"ח אצל כל אופה להשגיח בעינא פקיחא על כל עשי' שיהא נעשה לשמה ועפ"י הדת כנאמר למעלה: כג הלש עיסה עם ביצים לצורך קטנים ויש בו שיעור חלה לא יפריש חלה מעיסה זו רק מעיסה הנילשת במים יפריש ג"כ על עיסה הנ"ל: כד במקומות הללו שרגילין לאכול כל השנה פת של טענגערע נכון ליזהר מלאכלו בפסח ויש ע"ז כמה טעמים ואפי' אם נאפה כמו מצה של חיטים: דיני מכירת חמץ לנכרי א נכון למכור החמץ יום י"ג קודם ערב פסח כי כשמוכרין ומשכירין בע"פ החדר שהחמץ מונח בו אז חייב לבדוק בליל י"ד החדר ההוא בעוד שלא הוחזק בו הנכרי כיון שלא מסר לו המפתח והשטר עד יום י"ד (מאזהרות מוזלה"ה וכ"כ בח"א כלל קי"ט סי' ח"י): ב לא ישכור החדר לשים בו חמץ לבד אלא ישכירנו סתם ובאיזה ימים קו"פ מותר ולא וכנוס היהודי כלל בפסח באותו החדר שמא יאכל וישתה ממנו ולא יאמר לנכרי שום דעה כלל: ג בבית שלו יכתוב לשון מכירה שמוכר ביתו ובבית המושכר לו יכתוב שמשכיר הבית כ"ה במקו"ח וכן הי' נוהגין מכבר אמנם לולי דבריו י"ל דגם בבית שלו נכון לכתוב שמשכירו דודאי א"א מוכר ביתו בלב שלם ואיכא הערמה ניכרת על מכירתו וחמץ שאני שעומד למסחר למוכרו כשיתן לו הנכרי מחירו מוכרו בלבו באמת ועוד דחמץ שאני דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי ודי במכירה כזה וגם דודאי מוכרו בלב שלם שלא יעבור בב"י וסמכי' דשכירות קני' גם על מ"ש בס' נשמת אדם ושאר אחרונים בתשובותיהם דהגם אם יאבד ואין העכו"ם משלם גזלן הוא וע"כ אינו דומה לעכו"ם אלים ובפרט להראב"ד בעכו"ם אלים אינו עובר בב"י ועתה ראיתי שגם בתשו' בית שלמה כתב כן ועפי"ז נתפשט המנהג פה בסביבותינו לכתוב בכולן לשון שכירות וכן ראוי לעשות ועי' בתשו' שיבת ציון [סי' יו"ד] שכתב ג"כ שיותר טוב להשכיר מלמכור מטעם אחר: ד וכשמשכיר בית המושכר לו יכתוב עד למדידה ואינו צריך למדוד כלל אפי' בכלים שאינם מלאי' הגם אם יחסר הוא על אחריותו ה"ה כמקבל אחריות על חמצו של נכרי בבית ש"נ ממ"נ אבל בבית שלו כמשכיר וכותב עד למדידה אזי צריך למדוד הכלים שאינם מלאים ואם אח"כ יחסר ה"ה על אחריות ישראל ושמא שכירות לא קני' ולא דמי להא דלעיל ג' דהתם איכא תרי טעמי להתיר אמנם בשעת הדחק שא"א למדוד יש לסמוך אמ"ד שכירות קני' אבל כלים מלאים מיד הוא באחריות נכרי דהרי יכול למדוד אח"כ ואם נחסר נודע מה שנחסר ועל הגוי חל כמובן שלא למכור על אופן ליקח חשבון בענין מכירת יי"ש לאחדים: ה ימסור להעכו"ם הקונה המפתח שיוכל לכנוס בו כרצונו ואם אינו מאמינו יבקש ממנו אח"כ להניחו בבית המוכר כי צריך לכנוס בו. כלי מתכות וכלי זכוכית לא ימכור לגוי שלא יצטרך טבילה אח"כ כ"א ישאלנו. מדוכת של מתכות שעושה אותן גוי שטוחנין בו פלפלין וכן משפכות של ברזל שמסנן בהן צריכין טבילה ויזהרו הוו"ה לטבול כלים הצריכי' טבילה בכל השנה: ו עוד יזהרו הוו"ה על כל השנה שמוכרים בשבת ע"י נכרי שמשלמין לו בעד זה וזה איסו' גמור