הין צדק יג

ע"י דרשה מקלם יגיד להם כמש"כ זקני בט"ג שם או כסברת הגאון מוהר"ז מרגליות דאף אם בא להם חומר' ע"י מה שפוקרו' במדרש חכמז"ל. ג"כ מקבלי' עלי'. וכתב שמצא כן בריטב"א (מ"ק דף ה') לענין טומאת בית הפרס. שמותר לסמוך עלי' בדבר שהם מחזיקי' לדאוריית'. אף דלדידן ל"ל הך מילת'. י"ל דת"ק סובר דמותר משום דודאי לא החמיצו דאז יעבור בב"י אף דע"כ מיירי בעיסת ישראל משום פת כותי כמ"ש התוס' אבל ר"א אוסר. דס"ל כס' זקני בט"ג דלהקל להם ס"ל כמדרש חכמז"ל. וא"כ בעיסת ישראל שמא החמיצו אותה. והוא לא יעבור בב"י דחמץ של ישראל הוא. ועל לפני עור לא חייש והשתא שפיר מיירי גם ר"א בעיסת ישראל כהת"ק. ובזה יש להבין סברת רשב"ג שאמר כל מצוה שהחזיקו בה כותים הרבה מדקדקין בה יות"ר מישרא"ל. שהם מדקדקים כפשוטו אף היכ' דאתי' להם חומרא יתירא כנ"ל שעי"ז אתי' להם חומר' לעבור בב"י אף בחמץ של אחרי' א"כ מותר לסמוך עליהם להיתר שלא החמיצה: ועפ"י הדברים הנ"ל יתיישב בטוב מה ששמעתי ממורי זקני הגאון מוהרא"י ז"ל. להקשות על הרב חוות דעת בסי' ק"י בבית הספק שלו מש"כ לתרץ דברי הרמב"ם ז"ל, שפסק דכל ספק דאוריית' מן התור' לקולא. והא דאמרי' בכולא תלמודן ספק דאוריית' לחומר' היינו מדרבנן. והעלה שם ראי' לדבריו מש"ס (סוטה דף כ"ט) רב גידל רמי כתב והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל. טמא ודאי הוא דלא יאכל הא ספק טמא ספק טהור יאכל. אימא סיפא והבשר כל טהור יאכל בשר. ודאי טהור הוא דיאכל הא ספק טהור ספק טמא לא יאכל וכו'. הרי דהתורה לא דיברה בשום מקום אלא בודאי. מעתה יוצא חילוק בין במקום שדברה התורה בלשון לא תעשה דנמצא ספיקו לקולא. ובלשון עשה ספיקו להחמיר. ובזה יתיישבו שם כל הקושי' שהקשו על הרמב"ם ז"ל. ותמה זקני עליו מש"ס דחולין. דמקשה פשיטא. כיון דמותרת בודאי אדם יוצא בה. ערש"י ולהנ"ל מאי קושי' הא טובא קמש"ל דהו"א דמותרת. מחשש ספק חימוץ. דכ"מ שדברה התורה בלשון לא יאכל חמץ. ודאי חמץ הוא דלא יאכל הא ס' יאכל. אבל לענין לצאת י"ח בערב תאכל מצות. ודאי מצה אמר רחמנא. אבל ספק לא. קמש"ל ואדם יוצא בה י"ח מצה ג"כ. (ולכאורה הי' נ"ל לומר דלשון מותרת משמע לגמרי. ואי מספק אתינן עלה הי"ל לאסור עכ"פ מדרבנן לחומרא. גם אי קושטא הכי הוי דמותרת מספיקא. א"כ מהי תיתי לומר אדם יוצא בה י"ח בפסח. כיון דבאמת במצות עשה ספיקותי' להחמיר אמנם י"ל דהכי קא קשי' לי' דמה מקשה פשיט' מכיון דמותרת בודאי יוצא בה י"ח. דמהא דמותרת הו"א דמכח ספק חמץ מותרת דסדא"ו מהת"ו לקולא. אבל עכ"פ אסורה מדרבנן, להכי קתני ואדם יוצא בה י"ח בפסח, דהשתא ליכא למימר טעמ' מאי משום ספיקא. דלענין מ"ע לא הי' יוצא בס' מצה אע"כ דמיירי בודאי ואגלאי מילת' למיפרע דמותרת דקאמר מדרבנן נמי קאמר. ודליכ' שום חשש במצת כותי ומותרת לגמרי.) אבל להנ"ל א"ש מאוד דשפיר מקשה פשיטא דאדם יוצא בה י"ח בפסח מכיון דמותרת ואי תימא דאתי לגלוי אריש'. דמותרת לגמרי אפי' מדרבנן קאמר. ומטעם ודאי הוא דמותרת ולא מספיקא. הלא בלא"ה נדע זאת דאי הוי ספק חימוץ הי' הכותי עובר בלאו דלא יראה ולא ימצא דאפי' מיירי בשל ישראל ס"ל לדידהו ג"כ עובר בל"י ול"י. ואפי' לא יהי' אלא ספק חימוץ. למה דמבואר (בפרמ"ג יו"ד סי' ס' מ"ז סק"א בחת"ס סי' ע' ובמהר"ם שיק סי' ק"ד) דבבב"נ אין הולכין בת"ר א"כ כש"כ דספק לא יהא טובה מרובא. א"כ ע"כ דמותרת דקאמר. במצת ודאי קאמר. בלי שום ספק חימוץ. א"כ פשיטא דאדם י"ב י"ח בפסח: וחתני הרב מו"ה נחמן בהגאון מוה"ר יצחק מאיר האבדק"ק מאסיעף שליט"א. כתב לתרץ קושי' זקני הגאון הנ"ל בזה"ל. ונראה לי לתרץ בס"ד דע"כ לא נוכל לומר דמותרת היא רק מטעם ספק. דודאי חמץ לא תאכל אבל ספק תאכל. דהא כתיב ג"כ. שבעת ימים מצות תאכלו א"כ ע"כ אמרינן ג"כ דמצות ודאי תאכלו אבל ספק לא תאכלו. א"כ ע"כ הא דמותרת הוא מטעם ודאי אך עדיין קשה מאי מקשה הש"ס פשיטא הא אף אי נימא הא דמותרת הוא מטעם ודאי. ואין בו