הין צדק יב

דרוש לשבת הגדול (ו) בסוגיא דמצות כותי (גיטין דף יו"ד ע"א) דתניא מצת כותי מותרת. ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח רבי אליעזר אוסר לפי שאין בקיאין בדקדוקי מצות וכו'. עיי"ש בגמ' ובתוס' ד"ה מצת כותי מותרת הקשו וא"ת הלא גזרו על פתן כדאמרי' בפרקי דרבי אליעזר (פל"ה) וכו'. ותניא נמי בפ"ק דחולין (די"ג) גבי מין פתו פת כותי (והנה מה דהביאו עוד מברייתא דלקמן די"ל דתרווייהו צריכי דכי תימא דאין למדין הלכה ממדרש עז"א ותני' לקמן פתו פת כותי. ואי מהך ברייתא לא הי' מקשו אלא להת"ק אבל לרבי אליעזר דפליג את"ק ואוסר מחמת חשש חימוץ הקשו מדידי' אדידי דשם בפרקי ר"א אוסר פת כותי כאלו אוכל בשר חזיר א"כ בלא"ה הו"ל לאסור מצת כותי מחמת פת כותי) ותי' התוס' דמיירי' בעיסת' ישראל שעשה כותי מצה ממנה. ותו הקשו התוס' וא"ת אמאי יוצא בה ידי חובתו דילמא לא שמרה לשם מצה דחשידי אלפני עור וגו' וקשי' לי' להמוהרש"א ז"ל. אמאי לא הקשו התוס' ארישא דמותרת. ותי' משום דהשתא לבתר דמסקו התוס' דמיירי בעיסת ישראל. מסתמ' הכיר בה דלא החמיצה. שאין שם לא קרני חגבים ולא הכסיפו פני' וכו' ע"ש ודקדק עליו הקרני ראם. א"כ מ"ט דרבי אליעזר דאוסר. וכל האחרונים הטריחו עצמם לתרץ זה. והנה זקני הגאון מוהרצ"ה חריף זצללה"ה בספר טוב גיטין כתב ע"ז. והוא לכאורה תימה רבתי. ובימי חורפו אמרתי בקיום דבריו ושלא יהיו תמוהים כ"כ דבלא"ה קשה לפי דרכו של הרב (המוהרש"א) דא"כ אכתי קודם דמסקו התוס' דאיירי בעיסת ישראל איך לא הוקשו להם קושי' זו. ולמ"ל לאקשוי מפת כותי. דמשמע מלשונם להדי' דלולא איסור דפת כותי לא הי' צריך כלל לאוקמי' בעיסת ישראל ועכ"פ הו"ל להזכיר בדבריהם דהשתא דמיירי בעיסת ישראל ניחא נמי חשש זה. לכן נרא' דאדרב' לס"ד דתוס' דלא מיירו בעיס' ישראל בלא"ה ל"ק מחשש חימוץ. די"ל דחשש חימוץ הו"ל איסור' דידהו. דאיכ' משום בל יראה וכו'. אלא דבתר דמסקי דאיירי בעיסת ישראל שפיר קשי' לי' להרב מוהרש"א דבהא יש לחוש שמא חימצה הכותי ועל ב"י אינו עובר. דהא הו"ל חמץ של אחרים ושלך אי אתה רואה. וכו'. ולכן שפיר דקדק הרב בלשונו כיון דעיס"ת ישרא"ל כלומר דעיקר הקושי' לא יחול כ"א אעיסת ישראל ובהא י"ל דמכיר ודו"ק. ולפי"ז ר"א דאוסר י"ל דמיירי בעיסה שאינה של ישראל ובהא חייש לחשש חימוץ גמור. ואי דבלא"ה אסורה משום פת. ז"א דהוצרך להשמיענו דיש בו ג"כ חשש חמץ דהוא חשש איסור תורה באכיל' והנא'. משא"כ פש"ג אינו אלא גזרה. ודוקא לת"ק דנקיט מותרת צ"ל דמיירי גם בפת מעיסת ישראל ודו"ק. כן המלצתי לכבוד רבינו הגדול ז"ל, עכ"ל זקני בטוב גיטין. ודפח"ח: אמנם עפר אני תחת כפת רגליו לדידי עדיין צריך תבלין, דלאוקמי הת"ק בעיסה מישראל. ודר"א בעיסת עכו"ם. לא זו הדרך הש"ס. דצ"ל פלוגתיו' בגוונ' חדא, אשר ע"כ מקום הניח לי להתגדר ונ"ל דלעולם מיירי גם ר"א בעיסת ישראל. משו"ה לא נקט האיסור משום פת כותי. ואפי"ה לא הקשו התוס' אריש' דקתני מותרת אמאי לא ניחוש שמא החמיצה. דממנ"פ לא קשי' רישא אי מיירי בעיסת כותי. הרי הי' עובר הכותי בעיסה דידו' על בל יראה. ואי מיירי בעיסת ישראל ג"כ ליכ' למיחוש שמא החמיצה דטעמ' מאי משום דלא חיישי אלפני עור לא תתן מכשול דהם לא דרשו מדרש חכמז"ל. אלא פשוטו על עור ממש שלא יכשילו אותו. א"כ למה דדרשו חכמז"ל לא יראה ל"ך חמץ. של"ך או אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים וכו' א"כ לכותים דלא ס"ל מדרש חכמז"ל אסור לדידהו בבל יראה אף חמץ של אחרים א"כ למה דס"ל לדידהו לא חיישינן לשמא החמיצה אף בעיסת ישראל. דלמה דס"ל יחוש לעצמו. שלא יעבור בב"י אף בעיסת ישראל ור"א אוסר משום דאין בקיאים בשימור מחימוץ ובין בעיסה דידי' ובין בעיסת ישראל אסור מחשש חימוץ אף בכל ימי הפסח. כנ"ל נכון בעה"י: ולדרכו של זקני הגאון ז"ל בט"ג י"ל דמיירי שפיר ר"א ג"כ בעיסת ישראל כגונא דמיירי הת"ק. אלא דפליגי בס' אי אמרינן דלא ס"ל מדרש חכמז"ל רק לחומר'. אבל אם אתי קולא