הין צדק יא

החכמים רשאים להחמיר וכאן מפורש בתורה להיתר דכל שבעת הימים רשות: אמנם אין חלום בלא דברים בטלים. א' דכאן מחמירי' ע"ע דשמא לאו מצה הוא. וחוששין לחימוץ כ"ש. וזה אין מפורש בתור'. להתיר מצה זו שאנו אוכלין. ועוד דודאי הא דמפורש בתור' אין כח ביד לחכמים להחמיר הוא דוקא לעשות גזירה וחומרא לאחרים. אבל המחמיר על עצמו אפי' בדבר המפורש בתורה להיתר. המקדש עצמו במותר לו. קדוש יאמר לו: באופן אחר. נראה בס"ד לתרץ קושיית מזרחי ז"ל דאצטרך קראי דששת ושבעת להוציא מלבן של צדוקים ממחרת השבת שבת בראשית. דהנה במס' (מנחות דף ס"ה ס"ו.) איתא ת"ר ממחרת השבת ממחרת יו"ט. או אינו אלא למחרת השבת בראשית ר"י בר"י אומר ה"ה אומר תספרו וכו'. עד ר' שמעון בן אלעזר אומר כתוב אחד אומר ששת ימים תאכל מצות וכא"א שבעת ימים מצות תאכלו הא כיצד. מצה שאי אתה יכול לאכלו כל שבעה מן החדש אתה יכול לאכלו ששה מן החדש. ורב"א לשיטתו אזיל דהכא תניא כוותי' דרב"א. והתם אומר רב"א לכולהו א"ל פירכא לבר מתרתי. והבתרא הוא ר"ש בן אלעזר. וכתבו התוס' שם אע"ג דאצטרך נמי לר"ש בן אלעזר מה שביעי רשות. כדפרישית כולהו שמעינן. פירוש לפירושם דשם בסמוך לעיל מזה הקשו הא בפסחים דריש מיני' מה שביעי רשות אף ששה רשות. משום דכתיב וביום השביעי. וכו'. עד תרתי ש"מ עכ"ל. מעתה א"ש דקראי דששת ושבעת אצטריך לאשמועינן דממחרת השבת למחרת יו"ט היא דקאמר. דהיינו במצה של חדש אין יכול לאכלו רק ששת ימים. מיום טוב שני של פסח. א"כ ממיל' איצטריך וביום השביע"י עצרת ללמד שהוא רשות. דדבר שהי' בכלל ויצא מן הכלל על הכלל כולו יצא. מה שביעי רשות אף ששת רשות. ושפיר אצטריך קרא דשבעת ימים תאכל מצות מן הישן אם יש לו. וכולהו ש"מ. ושוב אצטריך קרא דבערב תאכלו מצות לקובעה חובה בליל ראשון של פסח: ובעיקר קושי' הר"ן שהבאתי לעיל בהא דכתבה תור' בערב תאכלו מצות. והא בלא"ה ביו"ט לא סגי דלא אכל פת. כמבואר בש"ס (ברכות מ"ט). א"כ ע"כ דחייב לאכול מצה, דלא אפשר בענין אחר. נלפענ"ד דשפיר אצטריך. דאי משום פת דיו"ט הי' יוצא בכל הלילה עד הבוקר. להכי כתבה התורה בערב תאכלו מצות לומר דדוקא קודם חצות. וכדקיימ"ל (בש"ע או"ח סי' תרל"ט. בהג"ה בשם מהרי"ל. שיאכל קודם חצות לילה דומי' דמצה. ועיי' בסי' תע"ז) שיהא זהיר לאכלו קודם חצות וכש"כ דבזמן שביהמ"ק הי' קיים. דבזמן דאיכא פסח איכ' מצה. דאין נאכל אלא עד חצות. ובפרט דהכ' מסקנת הש"ס הוא אליב' דרב"א. (ובפסחי' דף כ' ע"ב) אמר רב"א. אכל מצה בזמה"ז אחר חצות. לראב"ע לא יצא י"ח. וכו'. דכי אהדרי' למילת' קמייתא אהדרי'. לאכילה עד חצות. כבזמן דאיכ' פסח. ערש"י. ואפי' למ"ד דיוצא. מודה דלכתחילה צריך להיות בזמן אכילת פסח. שבזמן שהי' בהמ"ק קיים. שהיא קודם חצות. ואלו מחיוב אכילת פת ביו"ט. בודאי הי' יוצא כל הלילה לכך כתב רחמנ' בערב תאכלו מצות לקובעה חובה לאכלו קודם. וכ"ש לכתחילה וכמבואר בתוס' (מגילה דף כ"א) בד"ה לאתוי אכילת פסחים. דצריך למהר לאכול מצה בלילי פסחים קודם חצות. אפי' מצה של אפיקומן שהרי חיוב מצה בזמה"ז הו' דאוריית' וזה ברור: עוד נלפענ"ד לתרץ קושית הר"ן. דאי לאו קרא דבערב תאכלו מצות. רק מכח שמחת שבת ויו"ט דנלמד מקרא דכתיב ושמחת בחגך כמבואר בס' צרור החיים (שער הכולל פ"ח ובסוגי' דחדש) הו"א דאינו יוצא באכילת פת כשאכלו שלכד"ה דושמחת בחגך אמר רחמנ' ולשמחה מה זו עושה באכילה שלכד"ה והכתוב מקפיד לומר ושמחת בחגך. להכי כתב רחמנא בערב תאכלו מצות הכתוב קבעו חובה. ולעול על צוארו ומצות לאו להנות ניתנו. וכסברת הנוב"י שהבאתי לעיל על המשל"מ (פ"ה מה' יסוה"ת) דמצדד לומר דבמ"ע יוצא אף שלכד"ה ואף אם נימא כהוכחת האחרונים דבמ"ע ג"כ אינו יוצא בשלכד"ה. י"ל שאני מצה דגלי קרא ומצו"ת ע"ל מרורי"ם יאכלוהו ואדרבא לחם עונ"י בעינן והקפיד' התור' שלא להנו' יוצ' בה שלכד"ה ודו"ק: