הין צדק קטו

אשר הניא עצת גוים וכו'. הן "הדסה עמד' לעורר ישנים. שמעתי מאבא' מארי בשם חותנו זקיני הגאון ז"ל שאמר דצ"ל חן (בחי"ת) הדסה עמדה לעורר ישנים ואמת ניתן ליכתב: שושנת יעקב צהלה ושמחה וכו'. להודיע שכל קוו"ך לא יבושו. ולא יכלמו לנצח כל החוסו"ם בך. הנה בס' הכרמל מביא החילוק בין בוש"ה. וכלימ"ה הוא. שהבושה הוא שמתבייש בעצמו. וכלימה הוא שנכלם מאחרים גם כתב שם דלשון תקוה הוא בנפש המקוה. אף שלא הובטח בבירור על הדבר. וגם על בלתי זמן מוגבל. ולשון חסוו' הוא בפועל כמו אחסה בסתר כנפיך סלה. שהכנפים מחסים עליו. אבל כ"ז הוא בבשר ודם. אבל לגבי השי"ת הוא טוב. אף אם אדם קוה אל ה' בלא הבטיחו מקודם. וזה להודיע שכל קוי"ך לא יבושו מצד חסרון קבלת הדבר. כי בודאי ששון ושמחה ישיגון להמקבל. ולא יכלמו לנצח מצד הנותן כל החוסים בך. אפי' אם הוא מצד חסיון. אז ג"כ וחסיו בסתר כנפיך סלה: א"י. להודיע שכל קויך לא יבושו. ולא יכלמו לנצח כל החוסים בך. לא יבואו לידי כלימה שגדולה מבושה. ע"י שחוסים בך. ואף לא יבושו בבושה הקטנה מכלימה: א"י. דתקוה שייך על תקות שכר טוב והשגת מבוקשו. וחסיי' שייך להחוסים בצל שלא יגיע אותם הרעה. וזה הי' החילוק בין מרדכי ואסתר. לבין כל היהודים. שמרדכי ואסתר היו מקוים להאושר והכבוד. נגד המן ואוהביו שרצו לזלזל בכבודם. וכן הי' וישם את מרדכי על בית המן. ואסתר המלכה ניתן כתר מלכות בראשה. ועליהם אומר להודיע שכל קויך לא יבושו. וישיגו מבוקשם. ולא יכלמו לנצח כל החוסים בך. היהודי' שבשושן. והיושבים בערי הפרזות ניצולים מהרג ואבדן. ובצלא דקוב"ה יחסיון. כמו כן לא יכלמו לנצ"ח כל החוסים בך. כי לולא זאת היו נכלמים ככלי " מה. אבל מי שלא ישיג מבוקשו מבוי"ש לפי שעה: ארור המן אשר ביקש לאבדי. ברוך מרדכי היהודי וצ"ב. בטעם אשר ביק"ש לאבדי. כי ביותר הי' להיות מחוייב הקללה. אלו היה עשה ח"ו מעשה. ונבס"ד עפי"מ שפי' זקני הגאון מוהרצ"ה חריף זי"ע ( ) בפסוק ולא יבא עמון ומואב בקהל ה' וגו' ע"ד אשר שכר עלי"ך את בלעם בן בעור וגו'. ולא אבה וגו'. ויהפוך ה"א לך את הקללה לברכה. וקשה מעשה לסתור דהא כאן נותן טעם למה צריך לשנוא עמון ומואב עד עולם. והי' צריך להגדיל השנאה א"כ במה שסיים ולא אבה ה"א. ויהפוך הקללה לברכה. בזה אדרבה מקטין השנאה. וביאר עפי"ד הרמב"ן ז"ל, בטעם שאמרו בעדים זוממין הרגו אין נהרגין לא הרגו נהרגין. משום דאלקים נצב בעדת אל. ואלו לא הי' הנדון מחוייב מיתה. לא הי' מסתייעא מילתא משמים שיהרג. וכיון שנהרג מן הסתם בן מות הוא. וא"כ אף שהוזמו אח"כ גברא קטילא קטלו אבל אם לא הרגו הנדון. והוזמו קודם הרי עינינו הרואות איך שמן השמים נסבה זאת שיוזמו. ולא ישפך דם נטו. א"כ הם רצו להרוג נקי ע"כ נהרגין. ולפי"ז גם בנידון דידן בזה מגדיל השנאה מדחזינן שלא אבה ה' לשמוע אל בלעם ויהפוך ה"א לך את הקללה לברכה. הרי חזינן דאין ראויי' לקללה והוא שכר עליך את בלעם לקללה מרצונו. ע"כ תגדול השנאה עד עולם. עכדפח"ח. אף אנו נאמר לכאורה מאי חייב המן בדבר הלא מאת ה' היתה זאת שנתחייבו אותו הדור כליי'. אמנם מדחזינן אשר לא עשה מזימותיו תושוי'. ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם. והוא מדעתו רצה זאת. ונתגלגל חוב ע"י חייב עכ"א ארור המן אשר ביקש לאבדי. נגד רצון הבורא ית"ש והראי' כי ברוך מרדכי היהודי. ולא הי' ראוי למה שביקש המן. כי ברוך הוא: עוד י"ל כוונה. בדברי הפייטן. כי ראיתי בס' אילת השחר בפסוק ומאמר אסתר קים. שדקדק למה נקראת המגילה בשם מגילת אסתר. ולא מגילת מרדכי. ונבס"ד דהחילוק בין מרדכי ואסתר. דע"י מרדכי בא מפלת המן ע"י שדבר טוב על המלך והוא אמר למלך לתלות את מרדכי עי"ז בא המפלה עליו ותלו אותו על העץ אשר הכין לו ונתקיים בו וכל קרני רשעי' אגדע תרוממנה קרנות צדיק אבל ע"י אסתר באת הישועה לכללות ישראל דהיא ביקשה עבור כללות ישראל כמש"כ