הליכות אליהו על השולחן ערוך צט

ה"מ בתביעת ממון כו' דהיינו דיבור כנגד דיבור אבל במעשה כעין קידושין לא מצי אמר משטה כדאמרינן בפ' האיש מקדש כו' ומכאן פסק רשב"ם בפני זקנו רש"י ז"ל דכל תנאי שבני אדם מתנים כו' לא שייך לאמר משטה כו' עיי"ש

ובזה מיושבין דברי הרמ"א סי' פ"א סעי' ב' לענין ציבור שמתחייבים בהודאתם אינם יכולים לטעון טענת משטה עיי"ש בש"ך ובאחרונים ולפ"ז גם בע"א אינו יכול לטעון טענת משטה ועי' בקצוה"ח סי' פ"א ס"ק י"ב מ"ש דגם בהודאה בע"א בקרקע דל"ש בהו טעמא דנסכא דר"א ואין כאן משום מחויב שבועה מ"מ כיון דגבי הודאה בפני ע"א אמרינן דאינו משטה שוב אינו נאמן לטעון כן אף במיגו דהוה כמיגו במקום אנן סהדי, ועי' ש"ך ס"ק ח' שכתב לענין שכ"מ דל"א גביה טענת משטה אפי' אחרים ששתקו בפניו דאפי' אם ליכא עדים כלל א"י אח"כ לטעון טענת משטה אפי' דאיכא מיגו מעליתא דלהד"ם מ"מ הוה מיגו במקום עדים וכן משמע מבעה"ת שהביא הש"ך ובמק"א הארכתי בביאור הדבר אבל חזינן דהוא דבר פשוט דבמקום דל"ש טענת השטאה אף מיגו לא מהני ואף דליכא עדים כלל א"כ הכא בקידושין שאין שייך בזה טענת השטאה כנ"ל א"כ מה מהני בזה מיגו ונצבה כמו נד הקושיא שהתחילו בזה דהאיך ס"ד כלל לאמר טענת השטאה ולמה לנו כל האריכות אם מהני מיגו במקום ע"א הלא אפי' במקום דליכא עדים כלל גם כן לא שייך זאת דבקידושין ל"ש טענת השטאה ובמקום דאמרינן דאינו משטה גם מיגו לא מהני כמ"ש הש"ך והאחרונים

לזאת נ"ל דכיון דפשוט הוא אשר בעינן כונה להקנות וכל זמן שלא כיון לקנות או להקנות לא הוה קנין וכן בקידושין אם לא כיון לקדש או היא לא כונה להתקדש לא מהני א"כ אם אמר דלא כון להקנות רק מתעסק היה אז אם דבר פשוט הוא דהוה קנין מעליתא אינו נאמן לומר שלא היתה כונתו להקנות דאנן סהדי דמשקר אבל אם יש מחלוקת בזה נאמן לאמר דלא ידע וכמ"ש הש"ך בסי' מ"ב וכמו שהבאנו למעלה בדברי התוס' ב"ב מ"ח ומקידושין מ"ו ולפיכך אף דאנן קיי"ל כמ"ד דמהני הקנין או הקידושין מ"מ אם אית ליה מיגו נאמן לאמר לא ידעתי דמקנין בכה"ג ולא היתה כונתו להקנות

וכן צריך לאמר הכונה בדברי התשב"ץ סי' ע' שהביא הב"י ורמזה הב"ש עיי"ש בלשון השאלה שאמרה משטה הייתי בך כיון שהייתי יודעת שעדות נשים אינו כלום כו' ובכה"ג שפיר כתב דכמו דע"א אינו נאמן בהכחשה לא מהני ג"כ בכה"ג וטעמא דמילתא כמ"ש הב"ש דהוה מטעם מיגו ובזה סרה גם טענת החלקת מחוקק דהו"ל דברים שבלב דבאמת לא אמרינן דברים שבלב לא הויא דברים רק היכא דתנאי היה בלבו וכדומה אבל הלא בודאי שיהיה דעתו להקנות אבל אם אינו יודע שמקנים בזה בודאי לא מיקרי דברים שבלב וכמו דאמרינן גיטין כ"א גבי ההוא זקן עם בני הכפר דהלא הלכה רווחת שבעינן שיהיו פיו ולבו שוין והמתכון לאמר תרומה ואמר מעשר לא אמר כלום עי' בפסחים ס"א ובשארי מקומות (והיה נ"ל לאמר דל"א כלל דברים שבלב לא הוי דברים היכא שבלבו לא היה כלל להקנות בהקנין שעושה מחמת דאדרבא בעינן פיו ולבו שוין וע"כ לא אמרינן דבשב"ל רק היכא דדעתו היא לשם קנין רק יש תנאי בלבו אז אמרינן דברים שבלב והא דרוצה הגמ' לאמר גבי גט מעושה דמהני מטעם דברים שבלב התם שאני דהלא כופים אותו שיגרש ושיקנה מיקרי מחמ"ז דעתו להקנות רק שבלבו לבטל הקנין ועי' בר"ן נדרים דף כ"ח ובשבועות פ"ג מ"ש לענין יאסרו פירות עולם עלי דבאונס מיקרי פיו ולבו שוין כי רצונו לאמר הדיבור שיהיה מהני וסמך לדברי מהא שכתבו לחלק דבקידושין וכל הקנינים ל"א טענת משטה ואם היתה שיכת בזה סברת דברים שבלב הלא בפשיטות לא היתה שיכת טענת משטה ולא היה מהני אף אם בלבו להשטות אע"כ כמ"ש דהיכא דהיה בלבו שלא בכונת הקנאה אין שייך כלל דברים שבלב דכונת הלב מעכב ההקנאה והסברא נכונה אך לא עיינתי בזה וצ"ע לעת הפנאי

וא"כ הכא דרגילים לקדש בזמטוטי כלה תחת החופה בנימוסים נהוגים ואומר דלא היתה כונתו מעולם לשם קידושין ולא ידע שמקדשין בכהאי גונא דנאמן לאמר כן במיגו דמכחיש העד דהיה נאמן ולא הוי כמיגו במקום אנן סהדי, וגם אפ"ל דבשני עדים כה"ג לא הוי כמו אנן סהדי היכא שהיה דרך שחוק אבל בע"א בודאי לא הוה כמו אנן סהדי דכונתו לשם קידושין כיון דהוה מחלוקת הפוסקים במקדש בע"א אם הוה קידושין א"כ לא שייך בכה"ג כו"ע ידעי כנ"ל ובודאי נאמן לאמר לא ידעתי שמתקדשת בכה"ג ולא היה כונתו לקידושין מעליא, ועי' בתשובת מיימוני הל' אישות סי' א' שכתב דאינה נאמנת לאמר דרך שחוק ולהשטות נתכונתי בשגם דהוה דברים שבלב ולכאורא לא היה צריך להך טעמא דהלא בלא זה לא שייך במעשה קנין חדש טענת השטאה כמו שמוכח מהא דקידושין מ"ג וכחו שכתבתי למעלה וי"ל דשאני התם בנידון דהגה"מ שבשביל מעשה קבלת הקידושין לא היה שם חשש קידושין דהמעשה היה שזרק לה בחיקה והיא ניערה תיכף ואם לא היה מקדמת אמירתה מעיקרא פלוני בא וקדשני לא היה כאן חשש קידושין כלל וכל עיקר החשש הוא משום שאמרה מתחילה בא וקדשני דילמא נתרצתה ושוב א"י לחזור בה אפי' תכ"ד עיי"ש ובאופן זה שפיר היה סברא לאמר להשטות נתכונתי דבאמירה בלא מעשה שייך טענת השטאה ושוב לא היה חשש בהמעשה כיון דניערה תיכף ומשו"ה איצטריך לאתויי עלה מטעם דברים שבלב כיון דהוא סותר לדבריה שאמרה בפירוש ול"א טענת השטאה ולא בהודאה שרגילין להשטות ואין כאן חיוב חדש א"כ אין שייך כאן דברים שבלב כיון דבדיבורו לא עביד מידי

ועי' בתשובת הב"ח סי' צ"ז שנראה שהבין בדברי תשובת הג"ה מיימוני הנ"ל שמטעם נאמנות אתי עלה היינו שאינה נאמנת לאמר לשחוק נתכונתי ומשו"ה מחלק בין ע"א לשני עדים דהיכא דאיכא שני עדים אינה נאמנת לאמר לשחוק נתכונתי אבל בע"א נאמנת לאמר לשחוק נתכונתי אבל לפמ"ש למעלה הכונה דברים שבלב לא הויא דברים לא משום נאמנות אתינן עלה ואף אם יבא אליהו ויאמר דלא כונה אין כאן חשש קידושין וגם אם נתקדשה לקרובי המקדש אחר גירושין של הראשון ל"א שוי' אנפשה חד"א (אפי' אם אמרינן שויא חד"א נגד אנן סהדי והדברים ארוכים) וכן נראה מפשטות הגמ' ומסתימות הפוסקים (רק בטענות השטאה כיון דלא היתה הכונה כלל לשם קידושין ולא הויא פיו ולבו שוין צ"ע) ולא שייך לחלק כלל בדברים שבלב בין ע"א לשני עדים רק אם טוענים שלא כונו לשם קידושין היינו שלא ידע שאשה מתקדשת כה"ג בודאי י"ל דנאמן כיון דבדבר שא"י לכל ובפרט היכא דאיכא מחלוקת הפוסקים נאמן לאמר לא ידעתי הדין ושפיר מהני כאן מיגו דנ"ל נכון בזה ובפרט אחרי שקידושי ע"א אין זה רק חומרא בעלמא כי רוב גדולי הראשונים פסקו דאין חוששין רק הסמ"ג הוא שכתב דחוששין לדרב פפא ראוי לסמוך על דברי הב"ח ולפמ"ש דנאמן במיגו להכחיש העד

אך לכאורא יש עוד לפקפק בזה ע"פ דברי התשב"ץ בתשובה ח"ג סי' פ"ד כתב וז"ל ועוד הרי בסמ"ג