הליכות אליהו על השולחן ערוך צז

מעשה להוכיח על ריצוי דידה אבל בעובדא דהרמ"ה כיון דלא היתה הוכחה ממנה שמרוצית להתקדש בעינן דוקא שתעשה מעשה שמוכיח על ריצוי שלה ועי' בבית מאיר סי' כ"ח שכתב ג"כ כנ"ל רק שהקשה על הרמ"ה מההיא עובדא קידושין נ"ב ההיא אתתא דקא משיא כרעא כו' אתא ההוא גברא שדא לה כו' אתא ההוא גברא לקמיה דרבא אמר לית דחש להא דר"ש דאמר סתם גזילה כו' דמשמע הא לר"ש היא מקודשת אע"ג דלא עשתה מעשה רק דכיון דאמר קודם מתן מעות הוי קידושין

ונ"ל דיש לתרץ בפשיטות דלא חש לפרש הך עובדא אי איירי באמרה או שקבלה אח"כ בירה דלא קאי כעת בהך דינא דשתיקה בשעת מתן מעות או לאחר מתן מעות אבל באמת להרמ"ה צ"ל דהיא אמרה הן או דקבלה אח"כ בידה וכה"ג כ' הריטב"א בקידושין נ"ב וז"ל ואיכא למידק מהא דתניא התקדשי לי בפקדון שיש תחת ידך כו' אם נשתייר בו שו"פ מקודשת תי' בתוס' כו' אבל הנכון דהתם באמרה אין והא דלא פירשה משום דהתם לא אתא לאשמעינן דינא דשתיקה וריצוי כו' עיי"ש וא"כ הכא נמי לא ק"מ קושית הבית מאיר דבאמת היה הך עובדא ריצוי דידה רק משום דלא איירי בפרט זה לא פירשה

ותמה אנכי על הבית מאיר דמי עדיפא הך עובדא ממתניתין ספק קרוב לה קרוב לו דהויא ההיפוך מדברי הרמ"ה וע"כ דממילא אמרינן דאיירי בריצוי דידה אך המשנה דלא קאי בהך דינא א"צ לפרושי דמסתמא אין אדם מקדש אשה בלא דעתה כן הוא נמי בהך עובדא מסתמא כן הוא ולא צריך לפרושי, וכן יש להוכיח מגיטין פ' הזורק ע"ח ע"ב דאיתא התם א"ר יוסי אר"א לגיטין אמרו ולא לדבר אחר איתיביה ר"א וכן לענין קידושין א ויצאה והיתה איתיביה וכן לענין החוב א"ל זרוק לי חובי כו' ולכאורא צ"ע הלא מפורש במשנה דחוב שאני מגט וקידושין דבקידושין לא בעינן שתאמר לו זרוק לי קידושי ובחוב בעינן בשלמא מגט לא קשה דממילא ידעינן דכל מילי אינו דומה בזה לגט דבע"כ אבל מקידושין קשה אע"כ דס"ל להגמ' לדבר פשוט דגם בקידושין איירי כה"ג דהיה ריצוי דידה ומסתמא כן הוא רק דבחוב צריך המשנה לאשמעינן בהדיא דלכאורא חוב עדיפא מקידושין דנתינה בע"כ שחה נתינה כמו שפי' לר"י במי שאחזו דף ע"ה ועי' בתוס' שם וא"כ לא הוי אמירתו זרוק לי חובי רק כמו ריצוי דקידושין ושפיר הקשה הגמ' מחוב וכן הסכים מהרש"ך הובא במהרי"ט בת' סי' ל"ח דשתיקתה לא מהניא רק דוקא היכא דמתחילה נתרצתה לשם קידושין כחו בעובדא דההיא ציפחא או ההיא דכנסי סלע זו לשם פקדון דאיירי בדשדיך וכן הסכים בת' מהר"מ פדווא סי' כ"ד יעוי"ש

ומה שתמה הט"ז ע"ז דאי הוי כמו שדיך הלא לא בעינן אמירה דידה וגם שתיקה מהני כבר הי' האחרונים דבהדיא מבואר ברשב"א ור"ן להוכיח דשדיך לא מהני בשתיקה לאחר מתן מעות מההיא דציפתא דבודאי לא גרע משדיך וכן הוא בתשובת הריב"ש הובא בט"ז אה"ע סי' ל' ובחלקת מחוקק סי' כ"ח שכתב דמדפשטה ידה וקבלה הוי הוכחה דנתרצתה הרי דבעינן הוכחה ובלא הוכחה אינה מקודשת וזהו כמו שבררנו בשיטת הרמ"ה דבעינן הוכחה על שתיקתה דהיה בריצוי דידה לשם קידושין אבל כ"ז דלא הוי הוכחה במעשה דידה דנתרצתה לשם קידושין ל"ה קידושין וה"נ יש לאחר כיון דפשיטת ידה וקבלתה לא היתה לשם קידושין רק לשם שאלה ששאלה מתחילה להשאיל לה החפץ א"כ הויא שתיקה דידה בלא מעשה די"ל דלא מהני נמי שתיקה דלאחר מתן מעות דלא מהני והא דמהני אמירה דקודם מתן מעות משום דאח"כ היה מעשה דידה מפשיטת ידה

אך לכאורא יש לשדות בזה נרגא מהא שכתב הט"ז בסי' ל' דכיון דנטלה והניחה אצלה הוי מעשה כו' דמה אם קבלה תיכף בשתיקה או הניח הוא בחיקה ונטלה אח"כ עיי"ש וכן כתב סברא זו החת"ס בת' סי' פ"ז וז"ל דאפי' אם נאמר דהא דלא שדתינהו דסברה דחייבת באחריות מ"מ היה לה להסירה מאצבעה ולשומרו ולא להתקשט כו' עיי"ש וכן כתב עוד בסי' ק"א דכיון שנתן על אצבעה גרע עיי"ש מ"מ נ"ל דלא נוכל לאמר הסברא הנ"ל רק היכא דאמר תחילה לשם פקדון או לשם קידושין בע"כ דידה אמרינן שפיר דגלתה דעתה דנתרצית מדנטלה אח"כ אבל היכא דמתחילה היה לשם שאלה או מתנה וכן התחיל לתן לה אף דיכול לחזור בו תכ"ד ומכש"כ קודם גמר הנתינה מ"מ כיון דלא הוי מקודשת בשתיקתה משום שתיקה דלאחר מתן מעות שוב נוכל לאמר דאח"כ נשתמשה בחפץ זה אדעתה דידה ועל סמך דבריו מתחילה וע"כ לא אמדינן בתוספתא הנ"ל אם חזרה האשה אצל האיש אדעתא דידיה כמו שהובא למעלה היינו רק אם חזרה לבקש ממנו אבל אם כבר החפץ בידה אמרינן אדעתא דידה קא עבדה

וביותר לפמ"ש הגרע"א הובא למעלה דאמרינן דלא חזר בו רק משום דחפץ לקדשה אבל אם נאמר דהקידושין לא הוי קידושין נשארו דבריו מתחילה לשם מתנה או לשם שאלה וא"כ הלא אין ראיה כלל מנטילתה החפץ גם משימושיה בו דכיון דלא הוי קידושין נשאר הדבר כמתחילה לשם מתנה וא"כ ה"ה בנ"ד כיון דבקשה מאתו דרך שאלה ופשטה ידה ואצבעה לשם כך והוא התחיל לתן לה מתחילה לשם כך אף שאח"כ התחיל לאמר לה לשם קידושין אך אם כנים אנחנו בדברים שהארכנו למעלה וכפמ"ש הגרע"א דאף שגם הוא אחוז בהטבעת מ"מ א"י לחזור בו הלא הוא פשוט דאין כאן חשש קידושין כלל ואף אם נאמר דלא קנתה גם דיכול לחזור בו תכ"ד מ"מ כיון דהוא לא חזר בו אלא אדעתא דקידושין אם נאמר דקודם מתן מעות בעינן אמירתו אבל אח"כ הוה שתיקה דלאחר מתן מעות א"כ תו ליכא הוכחה מהא דהשתמשה בטבעת זו דכיון דבטלו הקידושין ונשארו הדברים מתחילה שהיה ביניהם לשם שאלה מה ששימשה בהטבעת על סמך דיבורא דידה והתחלת מעשה דידה לשם שאלה גם סוף הדברים מוכיחים כן דאח"כ קיבל הנער ממנה הטבעת בחזרה והיא לא התעקשה לאמר שלי היא דקדשתני בה

גם יש לאמר בנ"ד דכפי שנראה מדברי העדים היה המעשה הכא דרק שהתחיל לומר בעת שהיה ידו אחוז בהטבעת אך תחילת הדברים הרי את מקודשת אבל גמר הדברים תיבת לי או גם מקודשת אמר בעת שפנתה כבר עורף לילך עם הטבעת כמו שהיו דברי המקדש בעצמו גם העד אומר שאמר הדברים תכופים ולא שהה באמירתו וגמר האמירה היה כשפנתה כבר עורף והיתה אצל הפתח והוא התחיל לשום אצבעה ואח"כ התחיל לומר לפי דברי הנער "קינדער זייס עדות הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל א"כ בודאי לא' היה גומר. לאחר מקודשת לי רק אחר גמר הנתינה ובודאי מיקרי שתיקה דלאחר מתן מעות ואף דלא הוי אלא ספיקא עכ"ז בע"א בודאי דלא מפני ואין כאן חשש קידושין לפמ"ש כל האחרונים דאין להחמיר בספיקא דע"א דאפי' להסמ"ק אין זה רק מחמת חוטרא בעלמא

גם יש לאמר דכיון דהעד אינו יודע בעצמו אם היה כל האמירה בעת שהיה עוד ידו אוחזת בהטבעת הוי כמקדש בלא עדים וכמ"ש הב"ש בסי' ל' ס"ק ט'