הליכות אליהו על השולחן ערוך צה

בשם מהר"י כ"ץ אלא תפוס במוסירה אמאי קני אע"פ שהגביה ראש האחד חבירו מבטל קנינו עיי"ש והוא סיוע לסברתי הנ"ל דהיכא דאין מי שיעכב על ידו מהני שפיר הך סברא דיכול לנתקו שיקנה וא"כ י"ל ג"כ דכמו דהך סברא דיכול לנתקו חשיב לענין ממון לקנות ממילא חשיב ג"כ לעכב על הקונה שלא יהיה יכול לקנות, גם יש לאמר דהיכא דרוצה להקנות לו כל החפץ לא מהני מה שתופס מקצת החפץ ובק"ס שאני משום דרק קני ע"מ להקנות הוא ולא בעינן שהכלי ישאר בידו ובמק"א הארכתי בזה

אבל לכה"פ דברי התוס' ברורין שאף שיכול לנתקו ולהביאו אצלו הוי ברשותו לענין להתחייב באונסים וא"כ הכא נמי כיון שנתן לה סתם אף שיכול לנתקו מ"מ קנתה להתחייב באונסים וא"כ ממילא מיקרי שתיקה דלאחר מתן מעות כמו דאי' בגמ' דאי תשדינהו מתחייבא באחריות גם מה דחזר תוך כדי דיבור כתב הגרע"א הנ"ל דלא מיקרי חזרה דהא לא חזר אלא ע"מ לקדשה אבל אם לא תהיה מקודשת אינו חוזר בו כלל וא"כ קמה באחריותא ושייך שפיר אי תשדינהו תתחייב

ולבד זה אינו פשוט הדבר דיכול לחזור בו תוך כ"ד דהנה הב"י בסי' קצ"ה נסתפק אי מהני חזרה בקנין הגבהה או משיכה תכ"ד והכריע דיכול לחזור מדברי הרא"ש ב"ב פ' יש נוחלין שכתב דבשאר קנינים במשיכה ובמסירה אינו יכול לחזור אחר כ"ד משמע הא בתוך כ"ד יכול לחזור אך הגאון מו"ה רפאל הכהן בספרו ושב הכהן כתב דאין הדבר הזה מוסכם כי מדברי הרמב"ם פט"ו מהל' קרבנות מוכח דבמסירה א"י לחזור תוך כ"ד שכתב הטעם הא דגבי הקדש א"י לחזור תכ"ד משום דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט דמי ואי במסירה להדיוט נאמר דיכול לחזור בו תכ"ד א"כ אמאי לא יהיה יכול לחזור גם גבי הקדש דהלא לא עדיף ממוסירה דמטעם מסירה אתי עלה וכן הוכיח מדברי התוס' מנחות פ"א ע"כ שכתבו ג"כ כטעם הרמב"ם הרי דדעתם ג"כ דבמסירה להדיוט א"י לחזור תכ"ד וכ' שהראיה מדברי הרא"ש יש לדחות וסיים דין זה בצע"ג

ואף שראית ושב הכהן מדברי הרמב"ם והתוס' יש לדחות דהך אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט לאו היקש הוא דניליף מהדדי רק סברא הוא דאדם שאומר דבר לגבוה מחליט הדבר תיכף בדעתו לאמירה החלטית דלא למיהדר ביה ומהני כמו שמהני מסירתו להדיוט והיינו לאחר דהוי מסירה מוחלטת שהוא רק לאחר כ"ד אם נאמר דתוך כ"ד עדיין יכול לחזור בו דלא מיקרי מסירה להקנות בתכ"ד וא"כ הוי אמירתו לגבוה מוחלט כמו מסירתו להדיוט לאחר כ"ד דבתוך כ"ד לאו מסירה מוחלטת היא ממר כיק דיכול לחזור בו כן היה נראה לאמר בפשיטות וצ"ע

אבל חזי לאצטרופי דעת הגאון הנ"ל עם דברי הט"ז אה"ע סי' ל"ח שכתב להוכיח מדברי רש"י ב"מ י' ע"א דאינו יכול לחזור מכ"ד במסירה והוא ממה שכתב רש"י שם דע"כ תחילה קאמר דמי מצי למימר אני זוכה בה עכשיו והלא כבר אינו בידו ואם נאמר דיכול לחזור בו תוך כ"ד הלא ודאי היינו יכולים לאמר שרוצה לזכות בו אחר הנתינה בתוך כ"ד אלא ודאי דגם זה פסיסא דלא מהני אפי' תכ"ד כיון שכבר מסרה בידו וזו ראיה האין עליה תשובה עכ"ל עיי"ש. וכבר תמהו עליו הבית מאיר אה"ע סי' הנ"ל והקצוה"ח בסי' קצ"ה דנעלם ממנו דברי השו"ע הנ"ל גם ראיתו אינה מכרעת דבמציאה שאני כיון דלא זכה בה מעיקרא אינו שייך בזה חזרה דעתה אינו בידו לקנות וכיון דבשעה שהיה בידו לא קני ממילא קנה השני שהחפץ עתה בידו ולכאורא היא קושיא חזקה על הט"ז

אך למען להקל התמיהה מעל דברי הט"ז נ"ל ליישב ולומר בזה ע"פ דברי רש"י במתני' דף ט' ע"ב שכ' דקנה השני ואי נמי קנה הראשון הלא נתן להשני במתנה ועי' בתוס' שם ובשיטה דנסתפקו אם המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו אי קנה הראשון או לא ובזה נסתפק רש"י ז"ל ומשו"ה כתב וא"נ קנה הראשון הלא נתן להשני במתנה וא"כ שפיר הביא הט"ז ראיתו דא"י יכול לחזור תכ"ד א"כ שפיר י"ל אני זוכה בה עכשיו ואף שעכשיו אינה כבר בידו מ"מ כונתו אני זוכה בה עכשיו ואף שנתתי להשני במתנה מ"מ אני חוזר בו עתה ואי דלא שייך ע"ז לאמר אני זוכה בה עתה אם כבר זכה בה קודם לכן י"ל דהכי כונתו דהלא הספק של רש"י ז"ל אם זכה הראשון צ"ל דמספקא ליה בפלוגתת ר"ש ור"נ ביצה ל' אם זכה הראשון בלא כונה לזכות ור"ש סבר קנה הראשון אף אם לא נתכון וא"כ אם לא היה כתיב דאומר הלה זכיתי בה תחילה קודם שנתתיה לשני היינו טועין לפרש אני זוכה בה עכשיו היינו כונתו עתה לזכות בה ויכול לחזור בו מחמת כי השני לא זכה בה רק מחמת נתינתו ויכול לחזור בו תכ"ד ומשו"ה לא אמר כלום או דהלא בעל השקלא וטריא הכא הוא ר"נ וקמ"ל מתני' כר"נ דלא זכה הראשון או אפילו לרב ששת כיון דגלי אדעתיה דלא כיון לזכות בה גמר ונתן לשני ולא יכול לחזור בו אבל אם כיון לזכות בה קודם שנתן לשני יכול לחזור בו קמ"ל מתניתין דאמר תחילה ושפיר הוכיח הט"ז דינו דאף אם נתן דבר לחבירו כיון שהוציא הדבר מרשותו א"י לחזור בו אף תכ"ד א"כ הוי הוכחת ר"נ הוכחה גמורה דל"ל למיתני תחילה הלא פשוט דעכשיו לאחר שנתן א"י לחזור בו אף תכ"ד ואף אם נאמר כר"ש דקנה הראשון בלא כונתו לזכות ושפיר הוכיח הט"ז דינו. שוב מצאתי להנ"י פ' יש נוחלין על הך שקלא וטריא קנין אימתי חוזר שכתב וצ"ל וכיון שכן נראה דבמשיכה וחזקה היה הדין כן שיכול לחזור בו תוך כדי דיבור אלא שיש לבעל דין המחזיק בקניה לחלק דמקדש ומגרש איצטריכא ליה לא שמעינן דלא מצי למיהדר כו' אבל ה"ה דכיון שמשך או החזיק בקרקע לא מצי למיהדר כו' עיי"ש הרי דגם הנ"י נסתפק בזה ולא הכריע וצ"ע על הב"י בסי' קצ"ה שדחה דברי היש מי שחולק שהביא הגה"מ פ"ה מהל' מכירה ולא זכר שגם הנ"י נסתפק בזה ולא הכריע. והנה כדין הזה דאם לא קדמה האמירה להנתינה רק שאמר בעת נתינת המעות מצאתי שהיא מחלוקת הגאונים הג' רע"א ז"ל והג' בעל חמדת שלמה והגאונים בעל הנתיבות ובעל משיבת נפש הסכימו להג' רע"א ז"ל שזה מיקרי שתיקה דלאחר מתן מעות ובאמת ראית החמד"ש יש לדחותה דמה שהביא ראיה מר"ן פ"ק דקידושין שהקשה מל ר"ה בר"י שלא אסיק אדעתיה דלא כל נשי דיני גמירי א"כ אמאי לא קאמרה הרי שלך לפניך ולמה לא הקשה עדיפה מינה דהלא כיון דבעוד שהיו שניהם אדוקים בו חזר בו מתורת פקדון ונתנו בתורת קידושין א"כ עוד לא נתחייב בשמירתה לדעת האומרים דשומרים בעו קנין גם הרי עוד לא נסתלקו הבעלים משמירתן וכתב הסמ"ע דהוי כמו שמירה בבעלים עי' בסי' רצ"ה סעי' ה' בסמ"ע ובש"ך. והנה מלבד שיש לדחות ראיה זו בפשיטות דהרי עוד כמה גוני יכול הר"ן למצוא לפוטרה מטעם שמירה כיון דהר"ן לא נחית לסברת הריטב"א דאין רצונה לדבר עמו ולהשיב לו א"כ בפשיטות היה לו להר"ן להקשות דהיה לו לאמר איני רוצה וכמו שהקשה הריטב"א ומחמ"ז הוכרח לתרץ שאינה רוצה לדבר עמו ובזה מסולקת גם קושית הר"ן