הליכות אליהו על השולחן ערוך צד

בקידושין אבל מ"מ הלא מפורש דמסתמא אמרינן דאדעתא דידה יהיב א"כ ה"ה היכא דנתן לה בשתיקה בודאי אמרינן דאדיבורה דידה מסתמא יהיב היינו בשאלה או מתנה ואמירתו שאח"כ מיקרי אמירה לאחר מתן מעות דבעינן ריצוי בפירוש

וכן מוכח בהדיא במהרי"ט חלק אה"ע סי' ל"ח שכתב וז"ל ואפשר שלא החמיר אלא בשלא אמרה תחילה הב לי כו' אבל כי אמרה מעיקרא מודה הר"ן שאין בשתיקתה כלום וגרע טפי מהב שדי כו' והרב הכהן ז"ל תקע בה מסמרות שלא לחוש בקידושין בכה"ג כו' כו' אבל הכא בהנהו עובדי את"ל דלא השיבה לא הן ולא לאו ולא אמרה הב כשנתן לה אח"כ בשתיקה וקבלה אח"כ בשתיקה אין מקבלתה ראיה שנתרצית לקידושין כו' ודמי הא מילתא להא דתניא בתוספתא הביאה הרא"ש ז"ל זה אומר במנה וזה אומר במאתים והלך זה לביתו כו' ואם לא השיבה כלום כשחזר ונתן לה בשתיקה הרי הוא כאילו הלך כו' ותבע איש את האשה ויעשו דברי האשה כו' עיי"ש הרי דזו היא סברא פשוטה דכשנתן לה אדיבורא דידה סמיך והוה כאילו אמר מתחילה הוא לשם שאלה

אך מה שעומד לנגדינו ספק אחר מה שכבר העירו בזה גדולי המחברים והוא דבשו"ע לא מצינו רק שתיקה דלאחר מתן מעות ואמירה דקודם מתן מעות ובשעת מתן מעות לא הוזכר מזה אך בגמ' משמע דבשעת מתן מעות הוי כמו קודם מתן מעות דאי' בדף כ"ג כנסי סלע זו שאת חייבת לי בשעת מתן מעות רצתה מקודשת כו' לא רצתה דאשתיקה וקא תני דאינה מקודשת מ"ט יכולה לומר אין שקלי ודידי שקלי משמע בהדיא דאי לאו הך טעמא הוי שתיקה דקודם מתן מעות וכן בדף י"ב ע"ב כנסי סלע זו בפקדון חזר ואמר התקדשי לי בו בשעת מתן מעות מקודשת אך רש"י ז"ל פירש שם וז"ל בשעת מתן מעות אם קודם שקבלתן אמר לה התקדשי לי בו מקודשת כו' משמע מדיוק לשון רש"י ז"ל דדוקא קודם הנתינה אבל אם בשעת הנתינה היינו שכבר הדבר בידה רק שגם הוא אוחז בהדבר הניתן לא מיקרי בשעת מתן מעות

אלא שבתשובת מהרי"ט סי' הנ"ל כתב וז"ל ונראה שאפשר לתרץ דבריו שהאמירה היתה בין נתינתו לנטילתו שעדיין היו שניהם אדוקים בו דעד שלא סילק ידו לא מיקרי נתינה כדאמרינן בהזורק לענין גט ומשיחה בידו כל שיכול לנתקו ולהביאו אצלו לא מיקרי נתינה והכא אפילו אינו יכול לנתקו אצלו כל שהיתה יכולה לסלק ידה ויהיה נשאר בידה שלא יפול על גבי קרקע ולא עבדא אלמא נתרצית בקידושין כו' עיי"ש הרי שכתב בהדיא דבשעת נתינה היינו בזמן שכבר שניהם אדוקין בו מיקרי שעת מתן מעות

אבל דברי מהרי"ט אלו צ"ע מה שהביא ראיה מגיטין דאמרינן התם דכל שיכול לנתקו ולהביאו אצלו לא מיקרי נתינה דמה ראיה מגיטין לקנין דהתם משום כרות גיטא הוא וכן כתבו להדיא התוס' בכתובות דף למד ע"ב ד"ה ואי דלא מצי כו' ואע"ג דיכול לנפקו מ"מ קונה אותו כו' דדוקא לענין הגט אמרינן היכא דיכול לנתקו כו' משום דבעינן כריתות כו' ועוד לכל הפחות קונה מחצה עיי"ש והוא מפ"ק דמציעא ז' ע"א ומצאתי להגאון רע"א זצ"ל שעמד על מדוכה זו בתשובה סי' צ"ז והביא הא דמהרי"ט הנ"ל ותמה עליו מדברי התוס' כתובות אך נשאר בצע"ג על התוס' למה כתבו זאת מדעתם לחלק בין גט למתנה הלא החילוק מבואר בגמ' ב"ט כנ"ל

ולי נראה לישב התמיהה הזו מעל התוס' ע"פ דברי הש"ך חו"מ סי' קצ"ה על הא דאי' בשו"ע שם סעי' ד' ואם אחז פחות מג' אצבעות צריך שיאחז בענין שיהיה יכול לנתק כל הכלי ולהביאו אצלו והוא מדברי הרמב"ם בפ"ה מהל' מכירה ותמהו ע"ז הנ"י בשם הרשב"א והר"ן דהלא בדף ט' מבואר דיכול לנתקו לא מהני לענין זכיה גבי מציאה והש"ך כתב ע"ז בס"ק ו' דוקא גבי קנין סודר ע"מ להקנות מהני כשיכול לנתקו אבל לענין שיקנה כל הכלי ל"מ כו' או אפשר דדוקא במציאה אבל במכירה דדעת אחרת מקנה אותו מהני כשיכול לנתקו כו' והראשון נ"ל עיקר עכ"ל וא"כ שפיר כתבו התוס' דינם מסברא היינו דלענין זכיה סבירא להו להתוס' כמסקנת הש"ך דאין לחלק בזה בין זכיה מהפקר למכירה ושפיר הביאו ראיה מהא דדף ט' כיון דסברא שיכול לנתקו ל"מ לענין זכיה ה"ה דאינו מעכב בזכיה וכיון שבא לידו זוכה אף כשחבירו יכול לנתקו

אבל מהא דמבואר בגמ' דף ז' בקנין סודר דאינו מעכב בקנין מה שחבירו יכול לנתקו לא הביאו התוס' ראיה מזה לענין זכיה דאין ראיה כלל מקנין ע"מ להקנות לזכות כל הכלי כמו שכתב הש"ך לדעת הרמב"ם בהא דמהני יכול לנתקו דהתם אמרינן כמאן דפסיק דמי אבל גבי זכיה גמורה אפשר דלא אמרינן כן וכן מוכרח לחלק לדעת הרמב"ם שכתב בפ' י"ז מהלכות אבידה ומציאה והובא בשו"ע סי' רע"א ס"ב בהמת מציאה שקדם אחד ואחז במוסירה לא קנה כו' אבל קנה המוסירה לבדו והנה פשטות הדברים משמע בודאי דקנה כל המוסירה כמ"ש הסמ"ע שם עיי"ש וכבר תמהו ע"ז עי' ש"ך שם שהוא נגד דברי הגמ' דף ז' (והנראה לומר בזה דהרמב"ם סבירא ליה דטלית שחציה ע"ג עמוד הא דלא קנה גם חציה השני שהגביה משום דאגדו ביד חבירו או ביד הפקר אבל אם יכול לנתקו לא מיקרי אוגדו ביד חבירו ולא ביד הפקר וקנה המותר שהגביה ואף דבעינן שיגביה כלו כמ"ש רש"י שם אבל מהני הך סברא דיכול לנתקו דהוי כמו מה שתפוס בידו שקנה אף דלא קנה המותר ולא קאמר הגמ' הא דר' אבהו בדותא היא רק על הא דרצה הגמ' לאמר דקנה גם חצי השני שאינו מוגבה מכחו היינו גם בית פגיה שעל גבי החמור אבל כל המוסירה שהגביה בודאי קני)

ועי"ל דהרמב"ם מחלק בין היכא שחבירו מעכב על ידו או לא היינו התם דהלא מטעם דיכול לנתקו היה לו לקנות גם בית פגיה והלא חבירו מעכב על ידו דהלא הרוכב קנה בית פגיה ומשו"ה לא הוי מהני הך סברא דיכול לנתקו לענין שיקנה חציו השני דאינו מוגבה מכחו ומדמי הך סברא לטלית שחציה ע"ג עמוד דחבירו מעכב ע"י אבל היכא דליכא חבירו דמעכב ע"י ס"ל להרמב"ם דמהני הך סברא דיכול לנתקו לקנות גם חציה השני ודומה להך קנין סודר דס"ל להרמב"ם דמהני הך סברא דיכול לנתקו לענין שיקנה גם הך דלא תפיס כיון דחבירו אינו מעכב ע"י ומשו"ה כתב הרמב"ם היכא דאחז במוסירה מבהמה של הפקר דקנה המוסירה והיכא דאחד אחז במוסירה ואחד רוכב פסק כמסקנת הגמ' דהתופס במוסירה לא קנה אלא מה שתפוס בידו

ולפי הנ"ל י"ל גם גבי ק"ס הא דס"ל להרמב"ם דמהני סברא דיכול לנתקו הוא משום דאיירי דגם המותר הוא מוגבה מכחו ומהני הך סברא שיכול לנתקו לענין שתהיה מהני הגבהתו אף דלא הגביה כל החפץ וכפמ"ש בהג"ה או דהכא כיון דהמקנה רוצה שיקנה הוי כמו שאין חבירו מעכב על ידו בקנייתו דקנה לדעת הרמב"ם ושפיר אזיל הרמב"ם לטעמיה ועי' בש"מ ב"מ דף ט' שכ'