הליכות אליהו על השולחן ערוך צא

ולפ"ז ניחא ומיושבין דברי הר"ן בפשיטות ולא קשה מהך דסימנים וסימנים וע"א דהתם כיון דיש אחד המכחישו גם הר"ן מודה דאין ע"א נאמן ומיושב נמי הא דבדבר שבערוה דילפינן מממון אין ע"א נאמן לשיטת הר"ן בפ' התקבל אף היכא דליכא חזקה דהאי ממון דילפינן ובר שבערוה מיניה הוא היכא דאיכא הכחשה כמבואר בקידושין ס"ד עיי"ש ובעד אחד בהכחשה לפי דברינו גם הר"ן יודה דאין נאמן לאמר של פלוני הם ובזה יהיו עולים שפיר דברי הר"ן אשר לא יהיה תברי' לגזיזי גם לדבריו בקידושין דהתם כיון דאינו בא להתירה לעלמא בדבריו רק לברר הדבר לא ילפינן זה מממון בדבר דבר כמ"ש הרא"ש פ' התקבל בשם הראב"ד לענין שליחות בעדים דלא ילפינן מממון רק בגמר הדבר אבל מינוי השליחות מהני היכא דאיכא סברא מעליא אף בלא עדים עיי"ש וה"נ כיון דאינו גמר הדבר לא ילפינן מממון להצריך דוקא שני עדים והדברים ארוכים

ומיושבת בזה ג"כ הקושיא שהבאנו למעלה אמאי לא קאמר בשבועות הכל מודים בע"א באבידה דלפי דגרי אלה דהא דנאמן אינו בגדר עדות רק מטעם חזקה דאין ארם חוטא ולא לו לא הוי בגדר עדות כלל רק מטעם אומדנא דמוכח ובאופן זה אינו חייב קרבן שבועה והא דקאמר התם הכל מודים בעד מיתה אף דגם שם אינו נאמן ע"פ דת מטעם עדות כמו שהעלו רוב המפרשים בזה מ"מ שאני התם דמשמע חייב קרבן שבועה משום דמדרבנן הימנוה מתורת עדות כמ"ש הנוב"י חאה"ע סי' ל"ג דהא דמה"ת נאמן משום מלתא דעבידא לגלויי אין זה רק בעדות כשרים אבל בפסולי עדות הוה דרבנן דהמנוהו לעדים בענין הזה וה"ה בעדות כשרים דמדרבנן תורת פד עליו וכבר קדמו בזה בספר תשב"ץ ח"א שכ' להוכיח מדברי הרמב"ם דכל היכא דהוי מלתא דעבידא לגלויי מה"ת נאמן אבל בעד מפי עד ובפסולי עדות הוה מדרבנן משום עדות והאריך בדברי הרמב"ם פ"ה מעדות עיי"ש בסי' ל"ג וא"כ שפיר קאמר הגמ' הכל מודים בעד מיתה משום ובקרבן שבועה אזלינן בתר דרבנן כרב אחא ב"י ומיושב בזה הא דלא אמרינן הכל מודים בע"א בממון היכא דאיכא גילוי מילתא להפוסקים דבממון מהני ע"א היכא דהוי גילוי מלתא עי"ל בחו"מ סי' ל' ובמק"א הארכתי בזה ולכאורא יש לעורר גם מזה אבל לפי הנ"ל לק"מ דכיון דאינו בתורת עדות אינו חייב קרבן שבועה

וכעין סברא זו כתב הקצוה"ח ליישב קושית התומים בכללי מיגו ס"ק ח"י לשיטת הרא"ש דמיגו במקום עדים פסולים לא אמרינן א"כ אמאי לא אמרינן התם הכל מודים בעדים פסולים דחייבים קרבן שבועה במקום דבלעדם איכא מיגו והמה באים לממון וכתב הקצוה"ח דהתם לאו מטעם עדים נאמנים עיי"ש אך לפי דברינו אלו הלא לכאורא תתעורר קושיא חזקה אמאי לא מחייבי ק"ש עדים פסולים בעדי מיתה אך הנה כבר העיר בזה הנוב"י בצ"ע ותירצו ע"פ סברת הפ"ד שכתב דלא שייך קרבן שבועה רק בעדים הכשרים בכל מקום המה חייבים ק"ש אף היכא דאינם נאמנים רק מדרבנן אבל בעדים פסולים ליתניהו כלל בתורת ק"ש

ובסברא הנ"ל מיושב ג"כ הא דאמרינן בשבועות שם אמר לדידה ולא אמר לב"ד פטור ולכאורא קשה הלא מדאורייתא עדיין חסרה אמירה לב"ד דהא דע"א נאמן במלתא דפליג אין זה רק אם אמר לפני ב"ד ולפי הנ"ל יש לאמר כיון דהא דנאמן מדאורייתא לאו מטעם עדות הוא דנאמן רק מטעם גילוי מילתא א"כ אין זה שייכות לקרבן שבועה וכל שם עדות אשר עליו מדרבנן הלא היא עצמה ג"כ נאמנת לומר לפני ב"ד ומשו"ה פטורה ובזה יש ליישב ג"כ השמטת הרמב"ם הך מימרא דאמר לדירה ולא אמר לב"ד מחמת דלפ"ז אף כשני עדים הדין כן ויש להאריך בזה ואכמ"ל

נקיטנא מיהת מכל הנ"ל דהיכא דלא הוי טעמא דנאמנות רק משום גילוי מלתא ולאו מתורת עדות אינו שייך קרבן שבועה וא"כ ממילא אזדא ההוכחה מהא ולא קאמר הכל מודים בע"א באבידה דלפי האמור לא הוי טעמא משום תורת עדות רק מחמת חזקה דאין אדם חוטא ולא לו כנ"ל וגם לפ"ז אף לשיטת הר"ן סי' נ"ה בדבר שבממון אין ע"א נאמן אף במקום דליכא חזקה רק משום דאין אדם חוטא ולא לו וא"כ בדבר שבערוה אין ע"א נאמן אף היכא דלא אתחזק איסורא

אך כל זה הוצרכתי להאריך בדברי הר"ן פ' ג"ה לפי מה שראיתי שתפסו איזה מהאחרונים בכונת דבריו דע"א נאמן באבידה אבל באמת אמרתי מכבר דמפשיטות דברי הר"ן נראה בהדיא אשר לא נחית כלל הכא להשמיענו הך דינא אם אחד נאמן באבידה ולא מסתבר כלל אשר מדי דברו דרך אגב ובמרוצה לישנא יבליע הך דינא אשר עוקר הרים הררי הלכות דע"א נאמן אף בממון היכא דליכא חזקה דזה לשון הר"ן שם אמר רבא מריש הוה אמינא כו' והא דלא מהדרינן אבידתא בטביעת עינא לאו משום דלא הוי סימן מובהק רק דחיישינן דמשקר כו' ובאיסורין סתם ב"א נאמנים ולא חיישינן למשקר כו' וזה שלא כדברי ר"מ שכתב וה"מ בצורבא מרבנן ולא חיישינן למשקר ולא מחוור דבמציאה היינו טעמא דשאר אינשי לא מהימני משום דילמא משקרי אבל באיסורין אין לאמר כן וה"ה דבמציאה אדם נאמן לאמר כלים אלו של פלוני הם דכיון דלית ליה הנאה לא חיישינן למשקר כוי הדי דלא נחית הר"ן באן להשמיענו הך דינא דע"א נאמן באבידה רק בסברא דהיכא דליכא הנאה סגי בטביעת עינא ומשו"ה אדם אחר נאמן באבידה לאמר של פלוני הם אף אם אינו צורבא מרבנן אבל לעולם כדיניה דאין דבר שבממון פחות משנים ואדם לאו דוקא אחד אלא כדיניה בשנים אבל לעולם תהיה שיטת הר"ן דאף באבידה אין ע"א נאמן

וראיה לזה מצאתי מהא שכתב הר"ן בתשובה סי' ע"ה בראובן שהיה שכ"מ והניח מעות לארבעה חבורות והיה בהן חמש חבורות ואחת מהן קברים אשר אין עליהם להוציא מעות וע"א העיד שהגיד שהניח מעות לחבורת קברים וכתב ע"ז הר"ן ואע"פ שאין עד אחד קם לממון מ"מ מראים הדברים שהוא אמת כו' ואילו היו כאן שני עדים כו' אבל כאן אין אלא עד אחד שאינו קם לממון כו' וכו' ומ"מ כבר כתבתי שאין זה מכריע לעיקר הדין שלפי שאין עד אחד קם לממון כו' עיי"ש הרי אף דלא היפה שום חבורה מוחזקת עכ"ז דן לאמר דאין עד אחד קם לממון ואף שיש לדון בזה עכ"ז נ"ל דראוי להצטרף לפשטות לישנא דדברי הר"ן פ' ג"ה אשר מוכח וגלוי בעליל להמעיין שלא נחית כלל להשמיענו הך דינא דע"א אם נאמן היכא דליכא חזקת ממון בכל כי האי לא הו"ל לכתוב כלאחר יד בעידנא דלא עיין בהך ענינא

אכן אף אם כנים אנחנו בסברא זאת דאין ע"א נאמן באבידה עכ"ז לא תהיה ראיה מזה לדין שירדנו לעיין בו בדשב"ע אם ע"א נאמן אף בדלא אתחזק דבאבידה שאני דהוה נגד רובא דעלמא ויש לבעל האבידה חוקת ממון מכח רוב ואין ע"א נאמן

ויש ליישב בסברא זאת הא דהקשה הנוב"י מה"ת חאה"ע סי' מ' בהא דקאמר הש"ס סימנים דאורייתא או דרבנן למאי נ"מ לאהדורי גט אשה בסימנים הלא אף אי